חיים רמון - קבלו תזכורת

כל פוליטיקאי בעולם המערבי שהיה מורשע בעבירת מין, היה מליט את פניו בשתי ידיו ופורש בבושת פנים ביום ההרשעה. עיכוב קל היה גורם לכלבי השמירה - אלה עם הכלבת - להסתער עליו כדי לעזור לו להחליט מהר. חיים רמון זה משהו מיוחד. "עיתונאים אהבו אותו... הם אהבו את הישירות שלו, את הדיבור בגובה העיניים, את השנינות הפוליטית, את החשיבה מחוץ לקופסה" [נחום ברנע / ידיעות-אחרונות / 29.6.09].

אהבת התקשורת לחיים רמון כל כך מגובשת, עד כי במקביל למשפטו, ניהלה "משפט" מטעמה, בניגוד גמור לעקרונות אתיים. במשפט הזה הוא יצא - כמה לא מפתיע - מקסימום שובב. הא ותו לא! כל יום קראנו ושמענו מפי עיתונאים את השיר "הוא זכאי".

קבלו ציטוט (סעיף 96 מתוך פסה"ד): "לא נוכל לסיים משפט זה בלי להתייחס לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים. המושג סוביודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו... תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעיתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט" [31.1.07]. "נחצו כל הקווים האדומים" קבע ביהמ"ש. במדינה מסודרת, קביעה כזאת לא הייתה גוועת.

ביום ההרשעה הופיע עו"ד דן אבי-יצחק בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" (שהוחלף באותו יום עם רביב דרוקר) ואמר: "הזדהיתי לחלוטין עם ההערות של השופטים נגד העיתונות. במקרה הזה, התקשורת חצתה את כל הקווים האדומים". החרה החזיק אחריו הפרופסור למשפטים שמעון שטרית: "היו לנו שני משפטים מקבילים. אחד התנהל בביהמ"ש והשני בתקשורת... קראתי את פסה"ד, לשופטים לא הייתה ברירה אחרת, אלא להרשיעו" ["מבט נוסף" / ערוץ 1 / 31.1.07].

דן מרגלית: "גם העיתונות והתקשורת הורשעו במשפט הזה" [ערב חדש / 1.2.07]. באותה תוכנית הפרופסור לתקשורת גבי וימן: "העיתונות הובילה את הציבור להאמין ע"י מניפולציות - שרמון לא כל כך אשם. הרשעת התקשורת במשפט רמון, צודקת". בתוכנית "תיק תקשורת" העיתונאי אביב לביא: "גם אנחנו הורשענו במשפט הזה" [1.2.07].

יום פרישתו של רמון מהכנסת האיץ עיתונאים לארכיונים, כדי לשלוף משם רגעי קסם של הפוליטיקאי הפורש. המסר היה אחיד: חיים רמון הוא החמצה פוליטית, ואלמלא "פרשת הנשיקה", היינו זוכים ליהנות מתבונתו עוד זמן רב. "פרשת הנשיקה", הם מכנים את המעשה המגונה בגינו הורשע.

הסיפור האמיתי בהרשעת רמון היה הרשעת התקשורת. חיים רמון הולך, ואנחנו נשארים עם עיתונות שאין לה אלוהים ואתיקה. בניגוד לרושם אותו ניסו עיתונאים לייצר - חיים רמון היה נפל פוליטי. מעטים קלטו אותו. אחד הבודדים היה העיתונאי ארי שביט.

"חיים רמון הוא המומחה מספר אחד למחשבה שטחית והרסנית במדינת ישראל", אמר עליו שביט, והדגיש: "ראינו את זה פעם אחר פעם, ולכן אני מציע להיזהר מהעצות של האיש הזה" ["שנתיים להינתקות" / הערוץ הראשון / 24.7.07].

זאת הזדמנות להזכיר שבעדותו בפני ועדת וינוגרד, הוא אמר שהתנגד לפעולה קרקעית. מבלי להיכנס לשאלה אם התנגדותו חכמה או לא, רמון סבר שכניסת כוחות קרקע ללבנון היא טעות. אם כך - מדוע תמך? שימו לב לתשובה: "לא רציתי לפגוע באולמרט"! אתם הבנתם את זה?

בהינתקות הוא גאה, למרות שהתחזית שלו לגבי תוצאותיה, התבררה כטעות היסטורית. היה בטוח שאחרי גירוש היהודים, הפלשתינים יוכיחו מתינות. בתוכנית "בארבע עיניים" ביקש ארי שביט את תגובתו להערכת ביילין ונתניהו לפיה ההינתקות תהפוך את עזה לחמאסטן. רמון היה נחרץ: "עזה לא תהיה חמאסטן" [ערוץ הכנסת / 31.10.05]!!

שורה תחתונה: לא החמצה פוליטית - עסקן פוליטי. לא שובב מלא חן - עבריין מין מורשע. במונולוג הפרישה הוא שיגר סליחה לאותה קצינה שתקף את שקדיה. היה חייב להוסיף בקשת סליחה מאותם יהודים שהיה לו חלק בעקירתם...