הבלעם המודרני ובעיות של אנטישמיים

מי היה בלעם?

לפי פשטי המקראות נראה שמדובר באיזה מיסטיקן, מכשף וודו שבלחשים ובכשפים יכול למוטט עם שלם. כמובן שזוהי קריאה פשטנית של התורה, וכבר דנו במאמרים קודמים כי את התורה אסור לקרוא כמו שקוראים עיתון. כל מילה בתורה היא פתח לאוצרות שלמים.

חז"ל מתייחסים בכבוד גדול לבלעם: הם ראו בו כפילוסוף הגדול ביותר שקם מעולם. בנוסף הם זיהו אותו כיועץ-החצר הבכיר של פרעה מלך מצרים (האימפריה הגדולה ביותר בעולם הקדום) וכנביא שמתקרב ברמתו למשה רבינו, שהוא גדול הנביאים (אם כי עדיין יש הבדל בין השניים).

אלו הם כשרונותיו האינטלקטואלים של בלעם, אבל מבחינה מוסרית, חז"ל רואים בבלעם את האנטיתזה של עם ישראל. מהשוואת הפסוקים בין סיפור עקדת יצחק לסיפור פרשת בלק, עולים ביטויים זהים, התורה שתלה כביכול השוואה בין אברהם לבלעם, אם כי מכיוונים מנוגדים. הניגודיות המוחלטת בין אברהם לבלעם מובאת בדברי חז"ל בפרקי אבות (ה, כה):

"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". וניתן להראות את קביעתם של חז"ל על-פי הפסוקים המתארים את אברהם אבינו ובפסוקים המתארים את בלעם. אם כן, מדוע בכלל התורה כתבה את קורותיו בתורה? ומדוע אנו בכל שנה קוראים על מעלליו של הרשע הזה? מדוע אם חסרה אפילו אות אחת בפרשת בלעם כל ספר התורה פסול?

בצורה פשוטה, ניתן לענות, כדי שנדע מה לא להיות. כמוהו - אל תתנהג. כי מה בעצם רצה בלעם להרוויח בשעה שקילל עם מסוים? כיצד פעלה השיטה שלו שהצליחה להחליש אומות שלמות עד שהתמוטטו בשעת הקרב?

הופעת בלעם בתורה באה על-רקע הנצחונות המזהירים של בני ישראל, על שני מלכים מן החזקים והדומיננטיים שהיו באזור באותה תקופה - סיחון ועוג. כל עמי האזור תלו תקוות באותם שני מלכים וצבאותיהם, אולם הכל התנדף אם כבוש ארצותיהם על-ידי העם היוצא ממצרים. בצר להם הם פונים אל בלעם. חז"ל אומרים כי הוא ידע לכוון את השעה שבה הקב"ה כועס, ובאותה השעה לקלל. כלומר, הייתה לו יכולת מיוחדת לראות את הצד המכוער והחלש של כל אומה ולכוון את הביקורת שלו עליה. באמצעות הביקורת הקטלנית שלו על האומה, בחשיפת מגרעותיה, רשעותה ואכזריותה מול העם שכנגד (אותו הוא מייצג) הוא מעקר ממנה את תחושת "צדקת הדרך" ואת טוהר המידות שלה. הלוחמים כבר מתחילים לשאול, אולי באמת אנחנו לא צריכים להלחם? אולי הצד השני צודק. וכאשר לחייל הפשוט לא ברור למה הוא נלחם, יהיה מאוד קשה לנצח בקרב.

לצערנו ראינו תופעות כאלו גם בצה"ל, אחרי טיפול יסודי של "בלעמים" מקצועיים, החיילים כבר לא יודעים למה הם נלחמים, ומה מוסרי בלעמוד במחסום. במקרים חריגים מאוד, גרמו חיילים שכאלה, גם לאי-חיסולם של מחבלים, כיוון שאין הדבר מוסרי. כל זה עבודה של יורשי בלעם, אם כי היום יש ל"בלעמיות", שמות יותר מודרניים יותר.

בכל סיפור בלעם בולט עוד נתון מעניין שיש לתת עליו את הדעת והוא השבחים שחלקו גדולי האנטישמיים לעם ישראל. ישנה תופעה לא מוסברת אצל האנטישמיים ובעיקר אצל הגדולים שבהם, שבד בבד עם קללות נמרצות על עם ישראל, גידופים מלאי שנאה וארס, משום מה יצאו להם גם שבחים כאלו, שאף יהודי לא היה יכול להעלות על דל שפתיו.

נכחתי פעם בהרצאה שבה המרצה במשך כחצי שעה, הקריא ציטוטים מתוך כתבים של גדולי האנטישמים החל מתקופת יון ועד העת החדשה, כאשר הוא מראה איך לאנטישמי אחר אנטישמי, משתרבבים בתוך הגידופים שבחים על עם ישראל. למרצה היו בערך 40 עמודים של ציטוטים כאלו, שאותם לטענתו, הוא ליקט באופן ספורדי.

הנה מספר דוגמאות: למשל מתוך כתביו של פרידריך ניטשה, "ב'ברית הישנה' היהודית, זה ספר הצדק האלהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו", "מבניו זכינו בנאצל שבבני האדם... בחכם הטהור ביותר... בספר האדיר ביותר ובחוק המוסרי היעיל שבעולם", וביטויים כמו "העם הנצחי", "שליט העולם" וכולי הם לא ביטויים שיצאו מיהודים אלא דווקא מגויים אנטישמיים ומהגרועים שבהם.

אפשר לתת דוגמא, שהיא מעין הנושא, הנאום הכי ציוני שנשמע בשנים האחרונות בכנסת ישראל הגיע דווקא מנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. לא שהוא אנטישמי, אלא שנאום ציוני נלהב שכזה, קשה מאוד לשמוע בימים אלו מפיו של יהודי ועוד ישראלי. למי יש אומץ להגיד דברים טובים על מדינת ישראל ועל הרעיון הציוני? כיום, רק למישהו מחוץ לעם ישראל. "אתם יצרתם חברה מודרנית בארץ המובטחת; אתם אור לגויים. אתם משמרים את מורשת אברהם, יצחק ויעקב. אתם בניתם דמוקרטיה אדירה, אשר תשכון לנצח", אמר בוש. הוא ציין שהכרזת המדינה "הייתה למעשה הגשמתה של הבטחה עתיקת יומין אשר ניתנה לאברהם, משה, דוד: מולדת לעם הנבחר - ארץ ישראל".

אני לא בא חלילה ללמד זכות על בלעם, הוא התכוון לקלל, והקב"ה הפך את קללותיו לברכות. אבל מתוך הברכות ניתן ללמוד מה הוא בעצם רצה להגיד. מה שאני כאן בא לומר שאת השבחים הגדולים על עם ישראל, לפעמים צריכים לשמוע מפה טמא של גוי אנטישמי. צריכים לייחל ליום שבו כבר לא נזדקק לאותם גויים ונוכל לדעת את מעמדנו וסגולותינו בעצמנו.

נספח:

ברכות בלעם.

(כג, ז-י)

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל:
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':
כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:

(יח-כד)

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר:
לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:
אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:

(כד, ב-ט)

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם:
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:
אֵ-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ:
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:

(טו-כד)

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת:
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל:
וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר:
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד:
וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ:
כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל:
וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד: