תראו מי שמדבר על נאציזם

עיון בתולדות הג'יהאדיזם האיסלאמיסטי הגלובלי, שנציגו המובהק העכשווי הוא חמאס, מעלה דימיון רב בינו לבין האידיאולוגיה הנאצית. ההיסטוריון מתאוס קונצל בספרו "ג'יהאד ושנאת יהודים" (2007) מצביע על ליבת האידיאולוגיה האיסלאמיסטית של תנועת "האחים המוסלמים", שהקים במצרים חסן אל-בנא בשנות ה-20, בזיהויו של היהודי כמקור התרבות המערבית המודרנית, אשר משחיתה את בני האומה האיסלאמית, ועל השמדתו הפיזית כפתרון האפשרי היחיד. זאת, כידוע, גם תמצית האידיאולוגיה הגזענית של היטלר, המוצגת בספרו "מיין קמפף". ההבדל המהותי בין שתי האידיאולוגיות האנטישמיות הללו הוא, שבעוד המסגרת המושגית של "האחים המוסלמים" הייתה דתית, זו של הנאצים הייתה גזעית. "האחים המוסלמים" הטיפו לרצח היהודים כמפתח להשגת עליונות איסלאמית עולמית, ואילו הנאצים ראו בהשמדת היהודים תנאי למימוש העליונות הגזעית הארית.

ניתן להבין אם כן מדוע הבינו הנאצים די מהר, כי עידוד האידיאולוגיה האיסלאמיסטית מבית מדרשם של "האחים המוסלמים", יאפשר להם להגביר את עוצמתם במזרח התיכון ולדחוק את רגלי הבריטים בדרכם להשלטת הרייך שלהם בן אלף השנים על העולם. החל משנות ה-30' ועם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, לובש הדמיון האידיאולוגי בין ארגון "האחים המוסלמים" ושלוחותיו בארץ ישראל לבין התנועה הנאצית קווים מעשיים יותר. בספרו "המופתי הגדול" (1991) מראה צבי אל-פלג כיצד אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים והמנהיג הבלתי מעורער של התנועה הערבית הפלשתינית, מתחיל לקבל בשנים אלו תמיכה לוגיסטית וכספית משמעותית ביותר מגרמניה – תמיכה הכוללת בין השאר כספים וכלי נשק, המוברחים לתוככי ארץ ישראל (פלסטינה) להכנת המרד הערבי בבריטים ולפגיעה ביישוב היהודי. ג'ני לבל בספרה "חאג' אמין וברלין" (1996) מתמקדת במיוחד בשנים 1945-1941, שבהן הגיע שיתוף הפעולה בין חאג' אמין (והתנועה הלאומית הפלשתינית) לבין המשטר הנאצי לשיאו.

בשנים אלה קבע המופתי את מעונו בברלין, לצד היטלר, ופעל לגיוס מוסלמים רבים לשירות צבאי פעיל במסגרת הצבא הנאצי. בסך-הכל, הוא הצליח להציב בשורות הוואפן אס-אס שלוש דיביזיות מוסלמיות: מס' 13 "אל חנג'ר", מס' 23 "קמא" ומס' 21 "סקנדרברג" (על-פי ספרו של מיצ'אם, German Order of Battle, 2007). זאת בנוסף למאות רבות של מתנדבים מוסלמים עצמאיים, אשר שירתו בכל מיני יחידות לוחמות של הצבא הנאצי. דיביזיות האס-אס. האיסלאמיות פעלו בעיקר ביוגוסלביה – נגד הפרטיזנים של טיטו, אבל גם בהונגריה. לאחר תבוסת הנאצים, הוכרזו חיילי היחידות האלו כפושעי מלחמה מבוקשים, וחלקם נמלטו למזרח התיכון ושירתו בצבא ההצלה של קאוקג'י ובכנופיות שונות של המופתי. בשנות המלחמה דאג המופתי לשריין יחידה נאצית מיוחדת, שישבה ביוון ושאמורה הייתה לארגן את השמדת היהודים בארץ ישראל לאחר שיכבוש אותה הגנרל ארווין רומל מידי הבריטים.

ההיסטוריה מגלה אפוא, כי בעוד שישראל נאשמת בנאציזם, דווקא התנועה הלאומית הפלשתינית הזדהתה בגלוי עם הנאציזם ושיתפה עמו פעולה. אלא שעדיין עומדת בעינה השאלה המטרידה: למה אם כן שוקדים הערבים לשכתב את ההיסטוריה ולהציג את היהודים בישראל כנאצים? ומדוע מוסתרת תמיכתה של התנועה הלאומית הפלשתינית באידיאולוגיה ובמכונת המלחמה הנאצית ואינה מוצגת בריש גלי?
האמת היא, שלצרכי פנים, העולם הערבי, ובמיוחד הפלשתינים, מעולם לא הסתירו את אהדתם לנאציזם. לאחר מלחמת העולם השנייה, מדינות ערביות רבות אף פתחו את שעריהן בפני פושעי מלחמה נאצים נמלטים, וחלקם גויס למאמץ הצבאי לפגוע בישראל (ביניהם, מדעני הטילים של נאצר). מתן השם הפרטי "היטלר" לילדים ערבים הינו תופעה לגיטימית, ואין זה נדיר למצוא שמות של פלשתינים כמו היטלר סאלח, היטלר אבו-אלראב או היטלר מחמוד אבו-ליבדה ועוד. גם ספרות נאצית, דוגמת ספרו של היטלר "מיין קמפף", פופולרית מאוד ברחבי העולם המוסלמי, גם ברשות הפלשתינית, אשר לכאורה מקיימת עם ישראל מו"מ לשלום.

גם קשרים בין תנועות ניאו-נאציות לתנועות איסלאמיסטיות כמו אל-קאעידה וחמאס, הם עניין שזכה לתיעוד. מחנות אימונים משותפים של ניאו-נאצים ומחבלי אש"ף פעלו במשך שנים בלבנון, לפני מלחמת של"ג, ואילו בתקופה שלפני מלחמת המפרץ השנייה התייצבו בבגדד ניאו-נאצים ממדינות המערב, להגנת הרודן העירקי, סדאם חוסיין. לאורך כל השנים וגם כיום, מקיימים מיליטנטים ניאו-נאצים וגזענים באירופה ובאמריקה קשרים הדוקים עם ארגוני הטרור הפלשתיני והאיסלאמיסטי. אבל לצרכי חוץ, התנועה הערבית הפלשתינית ותומכיה במערב מציגים מצג הפוך.

המטרה בהאשמת ישראל בנאציזם על-ידי תנועות הג'יהאד וההתנגדות הפלשתינית ותומכיהן בשמאל הרדיקלי – היא כפולה: יצירת קישור אסוציאטיבי בין ישראל לנאציזם עד כדי דה-לגיטימציה שלה, והכשרת הטרור הג'יהאדיסטי-פלשתיני בדעת הקהל העולמית.

הג'יהאדיסטים ותומכיהם במערב מודעים היטב לעוצמת הרתיעה הקיימת במדינות העולם ובמיוחד במערב מכל מה שקשור בנאציזם. החורבן הרב שהמיט המשטר הנאצי על אירופה מעורר עד היום רגשות עזים של תיעוב. הזיהוי של ישראל עם התופעה הנאצית שהם שוקדים ליצור אמור להעביר כלפיה ולו חלק מרגשות התיעוב הללו, תוך בניית לגיטימיות לטרור הג'יהאדיסטי-פלשתיני, הנלחם לכאורה מלחמת חירות נגד "הנאציזם החדש", כמו שנלחמו בעלות הברית ב"נאציזם הישן".

יש להודות על האמת: הם די מצליחים בהשגת שתי המטרות הללו, אם לשפוט על-פי הסובלנות היחסית, שבה מקבלים אירופים רבים פיצוץ של אוטובוסים ומסעדות בישראל על-ידי מחבלים מתאבדים. מעשי הטבח הללו, כמו גם ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, נתפסים יותר ויותר כצעד של התנגדות פלשתינית לגיטימית לשלטון הכיבוש הישראלי.

מדיניות מחושבת היטב זו אמורה לנתק את הקשר הרגשי ואת המחויבות המוסרית הקושרים בין המערב לישראל, וליצור הבנה ואהדה לפעולות הטרור הג'יהאדיסטיות. ביצירת האנלוגיה בין דרכם לדרך שבה חברו עמי העולם החופשי להכריע את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה, יש משום "הכשרת הלבבות" במערב ל"שלב הסופי", שהוא הכרעת המדינה היהודית "הפושעת" וה"נאצית" באמצעים אלימים.

המדיניות השיטתית של האשמת ישראל בנאציזם מחזקת את הטענה, שהסכסוך בין התנועה הציונית לתנועה הערבית הפלשתינית אינו סכסוך על קרקע – סכסוך שמטבעו ניתן לפתור אותו בפשרה כלשהי. מדיניות זו היא תזכורת לכך שהתנועה הלאומית הפלשתינית, עוד מימיה הראשונים, הייתה שטופה באידיאולוגיה איסלאמיסטית-פשיסטית, השוללת את עצם זכות הקיום של היהודים בארץ ישראל והרואה בהשמדת היהודים – שליטי אמריקה ומקור כל הרע עלי אדמות – דרך לפתרון בעיות העולם.

לא במקרה אנו מוצאים, שגם המתווה הפשרני ביותר שמציע העולם הערבי "המתון" לפתרון הסכסוך בארץ ישראל כולל אלמנטים התאבדותיים, המיועדים להוביל בסופו של דבר לחיסולה של מדינת ישראל. כך למשל, אף מנהיג ערבי אינו מוכן לוותר על זכות השיבה של מיליוני פלשתינים לתוככי מדינת ישראל – צעד שישַנֶּה מהותית את המאזן הדמוגרפי לטובת הערבים ויחריב את ישראל. גם אין בנמצא מנהיג פלשתיני, שיהיה מוכן לחתום על הסכם לפירוז המדינה הפלשתינית שתיוולד. אפילו על זכותה של מדינת ישראל להיקרא "מדינת היהודים" אין מנהיג פלשתיני המוכן להתפשר. לגבי דידם, למדינת ישראל אין זכות להגדיר את עצמה כמדינת היהודים, אך למדינת פלשתין יש זכות מלאה להיות מדינת הלאום של הערבים הפלשתינים.

לנוכח כל אלה, יש לחזור ולהצביע על השורשים הנאציים של התנועה הלאומית הפלשתינית ושל התנועות האיסלאמיסטיות האחרות. יש להביא לידיעת האזרחים בישראל ולידיעת הקהילייה הבינלאומית את היקפו של שיתוף הפעולה האיסלאמיסטי והפלשתיני עם הנאציזם ולא לאפשר התעלמות מן העובדה, שלאחר תבוסת גרמניה הנאצית הפך העולם הערבי למוקד האידיאולוגיה הנאצית בעולם.

כמו-כן, יש להבהיר לאותו ציבור שפוי במערב, והוא אינו קטן, שהתוכנית האיסלאמיסטית-פלשתינית להשמדת מדינת היהודים היא חלק מתוכנית גדולה יותר, שבה המערב כולו יהיה בקו החזית הבא. אל-קאעידה והאיסלאמיסטים השיעים של אירן הרי מדברים בגלוי על רצונם להשליט בכוח את האיסלאם בעולם כולו. אין לזלזל באמירותיהם, כאילו היו אמירות "לצרכי פנים" בלבד, ויש לשוב ולהזכיר לכל מי ששכח, כי המהפכה האירנית מיועדת לייצוא לכל העולם, וכי יעדו של הגרעין האירני הוא מדינות המערב לא פחות מאשר ישראל. אם חפצי חיים אנו, אל לנו להפקיר את הזירה לתעמולת הכזב האנטישמית של הפלשתינים ושל פטרוניהם הג'יהאדיסטים.