מדינת ישראל זקוקה יותר מכל לדיוקן חיובי כלפי כולי עלמא. אין מדובר בהצגה של תדמית חיובית או במיתוג מסביר פנים, שישימנו חברים במשפחת העמים בזכות "הסברה" או "יחסי ציבור", ולא באמצעות "קליפים", "מצגות", "סרטי תדמית", ואפילו לא על-ידי הכשרתם של "מסבירים מקצועיים", שיפיצו את צדקת דרכה של המדינה. התנהגותה של המדינה כמדינה, של מנהיגיה ושל אזרחיה על כל רבדיה היא היא ההסברה המהימנה ביותר, ורק עליה עלינו להישען.
המביט על מדינת ישראל כיום אינו יכול שלא להתרשם, כי זוהי תפזורת חברתית מסובכת ומתוסבכת, ללא ראש וזנב. בליל של אנדרלמוסיה מטורפת המעורר פליאה - איך בכל המהומה הזו מתקיימים בכל זאת סדרי שלטון כלשהם? מאות אלפי ילדים מבקרים יום יום בבתי הספר, אנשים יוצאים בוקר בוקר לעבודה, אוטובוסים ורכבות חוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, יש בה חיי תרבות ואמנות, פועלים בה משטרה, מערכת משפט, תקשורת מערבית חופשית, כנסת, ממשלה ואפילו צבא מאורגן להפליא, שתהילתו מגעת עד קצות העולם. הכיצד?
מדוע נתפסת ישראל כמקום המסוכן ביותר בעולם וכמאיימת על שלומו? הרי יש מקומות רבים אחרים ברחבי תבל, שבהם נעשים מדי יום ביומו פשעים נוראים נגד אוכלוסיות, אשר תוצאותיהם חמורות עשרות מונים מן הקורה בישראל, ובכל זאת, עיני העולם כולו נשואות אל הפינה הזערורית שלנו, האצבעות המאשימות מופנות אלינו כאל מקור הרע והאלימות בעולם, וישראל נתפסת יותר ויותר כמדינה, שטוב היה לולא הייתה קיימת. הגענו אל הדיוטה התחתונה בשפל המדרגה. אין יותר לאן לרדת!
האשמה בכך, ויש אשמה גדולה, אינה ביחסם של הערבים למדינת ישראל. רצונם של אלה למחוק את היישות הציונית הוא לגיטימי לגמרי מבחינתם. שאיפתם להקים מדינה ערבית נוספת על חורבותיה של מדינת הלאום היהודי - מובנת. אפילו האנטישמיות שמרימה ראש בחלקים שונים של העולם אינה "אשמה" במעמדה הנחות של ישראל בעולם. איש אינו יכול לכפות על מאן דהוא את אהבת ישראל בעל כורחו. עלינו להביט על עצמנו פנימה ולהודות בפה מלא: האשמה היא בגורמים מתוצרת כחול-לבן.
עיקר אשמתנו היא בהתרת חרצובות לשוננו הקולקטיבית, שבמסווה של "
חופש ביטוי" עושה נפשות ברחבי העולם כמו אש בשדה קוצים. הדברים שכל מי שרוצה מדבר, כותב, ממחיז, מביים, מזמר ומחולל, והיצירות הפובליציסטיות ויצירות האמנות הממומנות בכספי מדינת ישראל יחד עם כספי משנאי ישראל - הם הם כתב האשמה החמור נגד קיומה של מדינת היהודים, המייתר שופטים כלשהם. עדותו של בעל הדבר, כפי שזו באה לידי ביטוי בספרים שלנו, בסרטים שלנו, בתיאטרון שלנו ובאמצעי התקשורת שלנו, מעוררת ספקות קמאיים רדומים בדבר הפתרון הסופי הנחוץ לבעיה היהודית, שאפילו השואה לא יכלה לה.
יש לרכז אפוא את מירב המאמצים בהפסקת הנזק הזה באופן חוקי, ובשרטוט מרחב עם גדר גבול וסייג, שמעבר להם לביטוי לא יהיה חופש.
