חוזה חכירה לדורות הוא ודאות ויציבות לחקלאות

הגישה המבוססת על העיקרון שבו במידה שנקלעת למשבר זמני בענף החקלאות ואינך מעבד את האדמה עליך להשיב את הקרקע, הינה בטעות יסודה ואינה מייצגת ראייה רב-דורית הנדרשת לשימור החקלאות לטווח הארוך לטובת מדינת ישראל.

המאפיין הראשון של ענף החקלאות הוא התבססותו על שני משאבים בסיסיים - אדמה ומים, חשוב להזכיר שאדמה ומים הם ראשית כל משאבי טבע לאומיים ויש להתייחס אליהם כך. המאפיין השני של המגזר החקלאי הוא רמת אי-ודאות גבוהה במיוחד, גם ברמת עונה כזו או אחרת וגם לאורך תקופות ארוכות (משבר מזון עולמי אל מול עודף ביקושים).

תנאי הכרחי על-מנת לשמר את ענף החקלאות הוא יצירת ודאות ויציבות תוך יצירת אופק ממשי עבור החקלאי. דווקא בשעתה הקשה ביותר של החקלאות, לאחר חמש שנות בצורת ולאחר הצונמי הכלכלי שפוקד אותנו (ועוד לא ראינו את כל השלכותיו), זה בדיוק הזמן שהמדינה צריכה לייצר פלטפורמה ברורה אשר תייצב את הענף בשלב הראשון, ותהווה הבסיס לצמיחתו בשלב השני.

כדי לייצר ודאות בסיסית בעולם אי-הוודאות שהחקלאים מצויים בו יש צורך לייצר חוזה חכירה לדורות שמשקף את הזכויות האמיתיות של המתיישבים על אדמתם ובנוסף מקנה ודאות ויציבות. כאשר החקלאי יכול להתייחס לקרקע שברשותו לטווח ארוך כנתון שמאפשר לו לצאת ממשברים שפוקדים אותו לאורך השנים.

את התובנה הזו אנו מנסים להקנות למינהל במסגרת המשא-ומתן המתקיים בין תנועת המושבים לבין המינהל לגבי נוסח חוזה החכירה. עמדתנו הינה כי החוזה המוצע על-ידי המינהל במתכונתו הנוכחית אינו נותן מענה ראוי לוודאות ארוכת הטווח שנדרשת לבעל משק חקלאי. בכך שהמינהל מכפיף את החוזה להחלטות המשתנות של מועצת מקרקעי ישראל ולא מקבע את הזכויות למגורים, תעסוקה וחקלאות בחוזה החכירה הוא גורם לכך שהחקלאי נשאר תלוי באוויר, ואינו יכול לייצר תוכניות ארוכות טווח ולמעשה שקוע בביצת אי-הוודאות.

ככלל, פרקים שלמים בחוזה החכירה המוצע אינם מפרטים ומבארים את הזכויות של המתיישב או לא ממצים אותם וכן מפנים להחלטות המשתנות של מועצת מקרקעי ישראל, למעשה בכך המינהל מייצר חוזה שניתן להתאימו לגחמות כאלו ואחרות, וכך הוא בהגדרה מייצר דווקא חוסר יציבות ואי-ודאות.

בנוסף, תנועת המושבים מתנגדת להיענות לדרישות המינהל להפקיד ייפוי-כוח בלתי חוזר וגורף מראש. זו הוראה דרקונית שאינה תואמת את הזכויות המוקנות על-פי החוזים לדורות ומרוקנת את החוזה מכל תוכן ומשמעות עבור המתיישב.

מהיום בו מדינת ישראל החליטה כי היא מעוניינת לשמור על אדמותיה נגזרה המדיניות ההתיישבותית-חקלאית שאמורה לייצר חקלאות. אולם, מדיניות חקלאית היא הרבה מעבר להגנה על גורמי הייצור הראשוניים, מדיניות חקלאית צריכה להיגזר מהנחת העבודה שחקלאות היא מוצר ציבורי, ואם לא יתייחסו אליה באופן הזה, הן ברמת התמיכות העקיפות והן ברמת התמיכות הישירות, היא פשוט לא תתקיים - לפחות לא במתכונתה הנוכחית.

אך דבר ראשון, ולפני הכל, יש להסדיר את זכויות החקלאים בקרקע בכדי לאפשר להם תכנון ארוך טווח, תכנון מסוג זה הוא התנאי הבסיסי ביותר על-מנת להתמודד עם אי-הוודאות שמאפיינת את הענף.

כתפיסת עולם, הדבר הגרוע מכל הוא הניסיון לתפוס את החקלאות בשנת 2009 כסוג של "מצב טבעי" כאשר ברור לכולם שמדובר במהלך דינאמי שעדיין לא הגיע לשיווי משקל יציב, מבלי להתייחס לארבעים השנים שהיו, וגרוע מזה, מבלי להתייחס לארבעים שנים שעוד יבואו, ובמקום לייצר אופק בהיר עבור המגזר החקלאי צובעים אותו בשחור.

חוזה חכירה לדורות הוא הבסיס למעבר לנקודת שיווי משקל נכונה יותר, הן בעבור המגזר החקלאי והן בעבור המדינה, שאילולא המגזר החקלאי תישאר עם הרבה מאוד אדמות מבלי יכולת להגן עליהן.