להשתין רק מהמקפצה

קל מאוד לסמפט את ילדי העובדים הזרים. הם נולדו כאן, גדלו כאן, מתחנכים כאן, יודעים עברית, נשמעים ממש כמו צברים. ובכלל, באמת קשה שלא להזדהות עם מצוקה של ילדים, במיוחד כאלו שחרב גירוש מרחפת מעל ראשיהם. אך הסימפטיה האנושית אינה יכולה לבוא על חשבון ערכי יסוד של חוק וסדר.

הבה ונחזור להתחלה. העובדים בהם מדובר, הגיעו לכאן בצורה בלתי חוקית. חלקם הוברחו ארצה בידי סוחרי עבדים (לא מצאתי ביטוי עדין יותר), חלקם בידי סוחרי אדם (כנ"ל), חלקם הסתננו דרך הגבול הפרוץ עם מצרים. רק מיעוטם, וכנראה מיעוט קטן מאוד, הגיעו לישראל כדי למצוא מקלט מפני סכנה אמיתית לחייהם. עובדה היא, שככל הידוע אין ביניהם מי שביקשו מקלט מדיני, ובוודאי לא מי שקיבלו אותו.

במשך שנים ישראל רק מדברת על הפחתת מספר העובדים הזרים, ובפועל לא עושה כמעט כלום. במקום לטפל בשורש הבעיה – המבריחים והמעסיקים – אנחנו גיבורים גדולים על החלשים והמסכנים, העובדים עצמם. קבוצות של אינטרסנטים, ובראשם החקלאים והקבלנים, מצליחים להשהות ואף למסמס את ההחלטות על צמצום מספר העובדים הזרים – החלטות שהן חיוניות למאבק באבטלה הגואה. התוצאה היא שהם נשארים כאן שנים רבות, מתחתנים (עוד בעיה קטנה: התבוללות בליבה של ישראל), מולידים ילדים והופכים מבחינות רבות לישראלים לכל דבר.

אלא שהם אינם חוקיים. כאלו היו וכאלו נשארו. הם אינם אזרחים, הם אינם תושבים, הם אינם משלמים מסים, הם אינם משרתים בצה"ל, הם יוצרים בעיה קשה של עוני ולעיתים גם בעיה של פשע.

נכון שכיהודים עלינו להיות ערים יותר מכל עם אחד לסבלו של הזולת. נכון שלא תמיד החוק היבש הוא הפתרון. אך כל עוד החוק קיים – חייבים לקיימו. לא מוצא חן בעיניכם? שנו את החוק. אבל כשם שאסור להקשיח את החוק בצורה שרירותית, אסור גם להתעלם ממנו כאוות נפשנו.

העניין הוא, שזו הגישה ברבים מתחומי חיינו: מי שמפר את החוק מספיק זמן ובעוצמה מספקת, זוכה להקלות ואף לחנינה. ערוץ 10 מפר את החוק ואת התחייבויותיו כמעט מיום הקמתו – ואיש אינו מעז לסגור אותו. ערוץ 7 שידר בצורה בלתי חוקית – ורק ברגע האחרון נבלמה הצעת חוק שנועדה להכשיר אותו (בנימוק המדהים שהוא פועל כבר זמן רב). פולשים לקרקעות הלאום זוכים לפיצוי נדיב תמורת עזיבתם. מי שמקים פאואר סנטר על אדמה חקלאית, יכול לפעול שנים בלא הפרעה.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד. כל אחד מאיתנו מכיר דוגמאות כאלו מחיי היום-יום. בקצב הזה, מי שירצה לעבור על חוקי התכנון והבנייה – ייטיב לעשות אם לא יסגור מרפסת אלא יקים מגדל; מי שירצה להעלים הכנסות – ישכיל אם לא יירשם כלל ברשות המיסים; מי שחשקה נפשו לעבור על חוק הספאם – מוטב לו שישלח רבבות ספאמים מדי יום; מי שחוקי הקניין הרוחני לא מתאימים לו – אל לו להעתיק כמה עמודים אלא ספרים שלמים. ובעצם, למה "בקצב הזה"? במידה רבה, זוהי תמונת חיינו כבר כעת.

ועוד שתי שאלות

1. האם אנחנו באמת מרחמים על העובדים הזרים, או שאנחנו בעצם רוצים שהם ימשיכו להיות העבדים שלנו?
2. היכן הייתה הסימפטיה לילדים המגורשים לפני ארבע שנים, כאשר ממשלת ישראל גירשה לשווא אלפי ילדים יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון? היכן החמלה כלפי מי שכבר ארבע שנים מתגוררים ב"דיור זמני" ומתמודדים עם מצוקה כלכלית וטראומה נפשית?