"בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהלים צח, ו)
"היום הרת עולם"; עת היא לדברים העומדים ברומו של עולם, ולא עת לשליפות-עט ולמאמר פובליציסטי הדן בתחתיתו של עולם המעשה. נעזוב איפוא את האקטואליה הרווחת במדורנו, ונעפיל מעט לשמי רום, לתרועת השופר והחצוצרות לפני המלך ה'.
חז"ל לימדונו כי שונה תקיעת שופר במקדש מבגבולין (=בשאר מושבות ישראל). כך סיכם הרמב"ם (הל' שופר א, ב) את דברי המשנה והגמרא: "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין. השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות משום שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד".
חצוצרות – מלכות
לפי דרכנו למדנו כי החצוצרות הן 'כלי מלכות' ("לפני המלך"), והן הולמות חצרות מלכים ומופעים ממלכתיים עד היום הזה.
הממלכתיות הגלומה בחצוצרות מתקשרת גם למצות התרועה בחצוצרות בעת מלחמה, שבה מריעין בחצוצרות גם מחוץ למקדש: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י,ט). מלחמות ישראל לעולם הן 'ממלכתיות' וכלל-ישראליות, והן מעין 'כלי נשק' כנגד "הצר הצורר אתכם". ועל דרך האסוציאציה אוסיף כי קולט אני מבעד למילים "הצר הצורר" את ה... חצוצרה.
יתר על כן, מצינו בחז"ל דעה כי תרועת חצוצרות המלחמה יעודה למלחמת גוג ומגוג בלבד, מלחמת הגאולה אשר בעקבותיה תתגשם תפילתנו בראש השנה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". כך דרשו בספרי (במדבר עו): "על הצר הצורר אתכם - במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר. אתה אומר במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בכל המלחמות שבתורה? ת"ל 'ונושעתם מאויביכם'. צא וראה איזו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריה שעבוד, אין אתה מוצא אלא מלחמת גוג ומגוג. וכן הוא אומר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם" (זכריה יד ג). ומהו אומר? 'והיה ה' למלך על כל הארץ'".
ובעמדנו בסוגיית אחרית הימים אוסיף כי אלמלי הייתה נתונה רשות 'לדרוש מפי עצמו' הייתי קם ודורש לאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיה כז,יג); 'איזהו שופר גדול? הוי אומר אלו החצוצרות'.
לכשתמצי, גם הרומאים מחריבי המקדש ידעו סוד זה. לפיכך הבליטו בקשת טיטוס ברומי את תבליט הגליית החצוצרות בצד מנורת המקדש...
מי מעולה - חצוצרות או שופר?
ועוד עמנו דברים בסוגית השופר מול החצוצרות.
בעולמה של החסידות נזקקו לשאלת ערכי השופר והחצוצרות תוך התבוננות במָטֶריה, בחומר ממנו הם קרוצים. זו לשונו של אחד מעמקני החסידות, בעל ה'שם משמואל' (ראש השנה תרעג): "ענין תקיעת שופר הוא להמשיך (=להשפיע) הארה אלקית ל(עולמות) תחתונים... ע"כ המצוה לתקוע בשופר מבעל חי, והוא להמשיך קדושה אף לנפש הבהמית. אבל במקדש, הייתה המשכת קדושה עוד יותר (גדולה, גבוהה) אפי' לדוממים, צריכין גם חצוצרות הנעשות מדומם, להמשיך קדושה והארה אלקית אפי' לדוממים בכלל, ולנפש הדוממת שבאדם בפרט".
מבט מעמיק זה מרומם את מעלת החצוצרות על פני השופר, שכן הן עשויות מחומר ירוד יותר, מעולם הדומם, המתכתי, הקר - בניגוד לשופר שמקורו בבעל חי, נושם ובועט. בכוחו של המקדש לרומם, להאיר ולהעלות גם את החומר הגולמי, הדומם, הירוד.
ומתורתו של הכהן הגדול, הראי"ה קוק, למדנו היבט נוסף. בעיניו השופר מייצג את העולם הטבעי, הבראשיתי, מעשה אלקים. כנגדו החצוצרות הן 'טכניות', מעובדות, מעשה ידי אדם. כך כתב במאמרו (השופר והחצוצרות, מאמרי הראיה א'):
"משתוקקים אנחנו לשמוע עם השופר את קולן של החצוצרות... כשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה' ואור תורתו, כן אנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה... ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית. היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר הכלי הטבעי. אומנם היהדות הטכנית מובעת בתקיעת החצוצרות, כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית.
"השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו, הטבעית והטכנית... ובחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ד', ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם... ונזכור כי (=במקדש) השופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר".
אנחנו, במכון 'צומת', משתדלים לתקוע בחצוצרות הטכניות, ולהוכיח כי ניתן לעבוד את ה' גם "עם חוקי הטכניקה". אעפי"כ, אנו משננים לעצמנו כי העיקר הוא השופר, העולם הטבעי כברייתו - "היום הרת עולם"!
(נכתב במוצ"ש כי תבוא)
