ניגוד האינטרסים של השופטת עדנה ארבל

שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל, נתנה לאחרונה החלטה הדוחה את בקשת סניגוריו של קצב להמציא לידיהם את תרשומת השיחה שקיים פרקליט המדינה משה לדור עם המתלוננת א' ממשרד התיירות, שאמורה להעיד בבית המשפט על שני מעשי אונס שביצע בה קצב.

מבלי להידרש לנימוקי ההחלטה לעומקם - מתעוררת, כך נראה, שאלה אם השופטת ארבל לא נקלעה במקרה זה לניגוד עניינים. ובמה דברים אמורים: סניגוריו של קצב ביקשו להעביר לידיהם את החומר האמור מתוקף סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי – הקובע כך:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו".

השאלה העולה מיד היא מהו אותו "חומר חקירה" שאותו חייבת התביעה להעביר לידי הסניגוריה, ומהו חומר אחר – למשל "חומר פנימי" - שאותו אין להעביר לסניגוריה ויש להסתירו מפניה. שאלה זו אינה פשוטה כל עיקר, והיא נדונה בבתי המשפט אין ספור פעמים, שכן הרגישות הרבה הטבועה בשאלה ברורה על פניה.

אומרת בעניין זה השופטת ארבל עצמה: "לא כל חומר המצוי בידי התביעה ייחשב לחלק מחומר החקירה... מיונו של החומר וסיווגו יש לו על כן חשיבות אדירה עבור הנאשם. סמכות זו שבידי התביעה מבטא את פער הכוחות האינהרנטי להליך הפלילי בין המאשימה לנאשם".

להמחשת רגישות העניין נחזור ונדגיש כי השופטת ארבל עצמה מדברת בפסק הדין על (ציטוט): "המתח הקיים מטבעם של דברים בין הנחת ההגינות והמקצועיות העומדת לרשויות התביעה לבין רצונה של ההגנה לעיין בכל פריט מידע שנאסף אל התיק".

בהחלטתה, דנה השופטת ארבל ארוכות וקובעת את האופן והקריטריונים שעל פיהם יש להפעיל את סעיף 74(א) הרגיש הנ"ל, וכאן בדיוק טמונה הבעיה: השופט ארבל, בהיותה פרקליטת המדינה, ובוודאי קודם לכן בהיותה פרקליטת מחוז או פרקליטה רגילה, נדרשה – מעשה שגרה ממש – להפעיל את סעיף 74(א) הנ"ל ולהחליט על-פי שיקול דעתה מהו "חומר חקירה" שאותו יש להעביר לנאשם זה או אחר, ומהו "חומר פנימי", שאותו יש להסתיר מפני הנאשם – על כל המתחים שבין התביעה וההגנה הכרוכים בכך.

אמרנו: בהיותה פרקליטה הפעילה עדנה ארבל שיקול דעת באשר לאופן הפעלת סעיף 74(א) הנ"ל, וכדבריה בפסק הדין: "סיווגו של חומר כ"חומר חקירה" הינו אם כן תוצאתה של בחינה מהותית ולא בחינה טכנית או פיזית".

ועכשיו, בבית המשפט העליון, קובעת השופטת ארבל – על-פי שיקול דעתה כמובן - את הדרכים והקריטריונים שעל פיהם יש להפעיל את סעיף 74(א) האמור, שאותו הפעילה – על-פי שיקול דעתה – בהיותה פרקליטה. האם כללי האתיקה לשופטים מאפשרים מצב עניינים שכזה?

סעיף 15 (3) לכללי האתיקה לשופטים קובע, כך: "...שופט לא ישב בדין ביודעו שמתקיים אחד מאלה: ... בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו בתור בא-כוח, בורר, מגשר, עד, יועץ מקצועי, מומחה, או בדרך דומה אחרת".

ולענייננו, אופן הפעלת סעיף 74(א) הנ"ל הוא הוא "אותו עניין" שבו הייתה השופטת ארבל מעורבת כפרקליטה ועכשיו נדון בפניה כשופטת. ובאחת – השופטת ארבל נקלעה כאן לניגוד עניינים.

במצב עניינים שכזה, היש סיכוי כלשהו שעדנה ארבל, כשופטת, תפעיל שיקול דעת מחודש ותבחן אפשרות אחרת באשר לדרך הפעלת סעיף 74(א), ותחליט בניגוד למה שהיא האמינה בו והחליטה במשך עשרות שנים כפרקליטה?

אשרי המאמין.

הבהרה:

בעקבות כמה תגובות אציין כי לעניות דעתי יש להבחין בין סעיף 74(א) לחסד"פ לבין סעיפי חוק או עניינים אחרים – באשר בסעיף 74(א) טמונה רגישות רבה, וכדברי השופטת ארבל עצמה, מובנה בו מתח בין הפרקליטות לבין הסניגוריה והוא מבטא את פער הכוחות שבין הפרקליטות לבין הנאשם.

המייחד את סעיף 74(א) הנ"ל הוא, שהוא עוסק, במובהק, במדיניות של הפרקליטות – מדיניות שמתנגשת חזיתית, ובעניין כה רגיש, עם הסניגוריה.

אין צורך להביא דוגמאות לחשדנות הרבה ששוררת מטבע הדברים בין הצדדים בתחום הרגיש והטעון הזה של סעיף 74(א), והדברים ידועים.

שהרי מה יותר מעורר, מטבעו, חשדנות מכך שהפעלת סעיף 74(א) עוסקת לא רק בהמצאת "חומר חקירה", אלא גם, מטבע העניין, בשיקול דעת הפרקליטות אלו חומרים לא יובאו לעיונו של הנאשם ויוסתרו ממנו?

השופטת ארבל עצמה אומרת בהחלטתה, לעניין המצאת חומר חקירה, שמיונו אמור להיות מהותי ולא טכני.

ובכן, גם כאן המיון אמור להיות מהותי. אין להביא את העניין לכלל אבסורד, ויש להבחין בין סעיף 74(א) הכל כך רגיש, לבין עניינים משפטיים אחרים.

סעיף 74(א) – להבדיל מעניינים אחרים, ובגלל רמת החשדנות הגדולה הטבועה בו - שנוי תדיר במחלוקת קשה בין הפרקליטות לבין ההגנה – עד כדי התנגשות חזיתית (ואף מתוקשרת) ביניהן.
לעניות דעתי היה, איפוא, על השופטת ארבל למשוך ידיה מדיון שיפוטי בתחום הרגיש והכל כך טעון הזה, שעוסק במובהק במדיניות של הפרקליטות, שהיא שימשה בה במשך עשרות שנים כפרקליטה וכפרקליטת מחוז ואף עמדה בראשה.