כנס שדרות, שהיה אמור להיות התשובה לכנס קיסריה, נסגר באווירה קשה לאחר שהשר מאיר שטרית הציג את משנת משרד האוצר לשיפור המצב הכלכלי והחברתי בישראל.
רינו צרור, בראיון לרזי ברקאי בגלי צה"ל, אמר כי הוא אינו בטוח יותר שהשכבות החלשות יצביעו לביבי. לטענתו בלטו הפעם אנשי אקדמיה "חברתיים" שלא היו שותפים למאמצים דומים בעבר. הוא הוסיף כי שמו של נתניהו מעורר בקרב באי הכנס גיחוך או עוינות.
ניתן להעריך כי ישנו עוד שם שמעורר גיחוך או עוינות בקרב באי הכנס. ג'ורג' בוש. גם הוא סובל מרצח אופי שיטתי ובלתי פוסק בקרב השמאל החברתי (בעולם המערבי כולו), אשר הוביל בעת ביקורו באנגליה לגילויי שנאה תהומית מזעזעת. אלא שבוש, לקראת הבחירות הקרובות, מציג נתוני צמיחה מדהימים שהושגו בשני אמצעים עיקריים: הפחתת מיסים מן השכבות הגבוהות והמלחמה בעירק.
הנתונים הכלכליים הללו מדכאים את רוח הדמוקרטים ואין תסכול גדול יותר מבחינתם מאשר העובדה כי הפעם יכולים הרפובליקנים להכריז: "זו הכלכלה, טיפש". אולם סקירת העיתונות האמריקאית, גם במעוזי הדמוקרטים, מראה כי אצלם לפחות מצוי יושר עיתונאי מינימלי והם מודים בפירוש בהצלחתו הכלכלית של בוש.
אצלנו לעומת זאת, בעקבות נתוני הצמיחה המתאימים לתחזיות האוצר, נשמעים לאחרונה קולות חדשים המעדכנים בדיעבד את תיאור המצב שהיה. מסתבר כי המצב בכלל לא היה כל כך גרוע. מתברר שגם בלי התערבות הממשלה היינו צומחים. אנו לומדים מחדש כי ביבי קיבל כלכלה יציבה, כמעט בריאה, עם הפנים בכיוון מעלה. לפתע מתגלה כי הטרור לא הצליח באמת לסכן את הכלכלה הישראלית. הכל רק כדי שלא להודות כי נתניהו מצליח לעמוד ביעדים שהציג.
כבר נשכח שכאשר הוצגו אותם יעדים תקפו אותו על חוסר הריאליות שלהם (צמיחה של כאחוז השנה ושניים עד שניים וחצי אחוז בשנת 2004) ולגלגו על מטרתו להשיג את היעדים גם ללא הסכם שלום עם הפלשתינים. ניתן להציג באור מגוחך למדי את רובם של סוקרי הכלכלה ה"חברתיים", על-ידי השוואה של דברים שאמרו רק לפני שלושה חודשים (נתניהו ממוטט את הכלכלה, המשק בסחרור, אי אפשר בלי הסכם שלום וכד') לדברים שהם אומרים היום. בכל נתון שלילי השתמשו בכדי לקבוע שנתניהו נכשל בהוצאת המשק מן הבוץ, וכעת, כשהנתונים מתהפכים, לא מזכירים אותם או מודים בטעות, אלא עוברים לעסוק בנושאים אידאולוגיים או בזוטות, כיכול המדדים הללו כבר אינם רלוונטיים (נוצר הרושם כי השיפור בכלכלה כמעט כואב לחלק מהכתבים והפרשנים). ומי שאינו אמין הוא נתניהו.
לאחרונה נשמעת גם ההאשמה כי האוצר מעוניין בהתלקחות מקומית בכדי לחסל את ועדי העובדים וההסתדרות. עושה רושם כי האמת הפוכה לחלוטין. גם היוזמות החברתיות של נתניהו, כמו הרצון להעלות את שכר המינימום ולהפחית מיסים על השקעות בפריפריה, נתקלות ביחס עוין ומגמתי. אין להאשים כאן את ההסתדרות, שהאינטרסים שלה ברורים, אולם היינו יכולים לצפות לסיקור עיתונאי הוגן ולרצינות מטעם כל אותם "דוברי חברה" מטעם-עצמם.
על אלה להודות כי למהלכים של נתניהו יש סיכוי, כי הם הצליחו במקומות אחרים בעולם, כי העולם ברובו מעודד את היוזמות, כי המשק הישראלי עצמו מגיב בחיוב. עליהם להודות כי ההסתדרות שברה כל נורמה הוגנת מצידה שלה, כי היא מונעת בכוונה מהכלכלה להשתקם, כי היא נלחמת על כספים שאינם מגיעים לה (ככספי הפנסיות מהם מימנה כנראה פרוייקטים אדירי מימדים, עניין המצוי סוף סוף בבירור משפטי), כי התנהגותה חסרת תקדים בעולם המערבי, כי חלק מן הוועדים כבר מזמן אינם נבחרים, כי העובדים עצמם כורעים תחת נטל השביתות ועריצות ההסתדרות ובעיקר כי עולה ריח פוליטי חריף מהתנהלותו של עמיר פרץ.
קשה להתעלם מהמסקנה כי בכנסים חברתיים ככנס שדרות מצויים בעיקר שני סוגי אנשים. האחד בא להמשיך את רצח האופי השיטתי המתנהל כבר כמעט עשור כנגד נתניהו והשני בא להשמיע עמדות נאו-מרקסיסטיות, המנותקות מתיאוריות כלכליות וממחוייבות אמיתית לצמיחה. לו היו תיאוריות אנטי-כלכליות אלו מיושמות הן היו מחסלות לחלוטין את הכלכלה הישראלית. אנשים כאלה קובעים כי הכלכלה התאצ'ריסטית לא הייתה הצלחה, כי הכלכלה האמריקאית לא מתאוששת, כי בספרד לא הייתה הצלחה כלכלית אדירה בעזרת תוכנית דומה לזו של נתניהו. הם אינם מוכנים להודות כי באירופה כולה משנים את תוכניות הפנסיה או כי גודל הקצבאות וכמות העובדים בארץ לחלוטין אינו סביר. את המציאות, כמו גם את מאיר שטרית, מעדיפים בכנס שדרות להשאיר בחוץ.
אנשים המתנגדים לכל תוכנית של נתניהו ואשר אינם מקבלים את הנורמות המודרניות לניהול וליחסי מדינה וכלכלה (כולל באירופה) אינם יכולים להחשב כרציניים. אנשי הקצבאות והרווחה הרציניים חייבים לשנות כיוון. בשנים הקרובות לא תתקבל שום יוזמה שתחזיר את המשק למצב בו החוב הלאומי יצמח ביחס לתוצר או למצב בו יש יותר קצבאות ויותר משתלם לא לעבוד מאשר לעבוד.
אנשים אשר החברה באמת בראש מעייניהם, חייבים להסתכל על הקצבאות הקיימות ולבקש שינוי בסדרי העדיפויות על פי השקפת עולמם, כולל בנושאים ברומה של חברה וכלכלה כשכר מינימום, עדיפויות אחרות בהשקעות תשתיתיות וכיוצא באלו. הם צריכים לפעול במסגרת הקיימת, בעיקר אם הם באמת חברתיים ובתמים לא פוליטיים. הם חייבים לפעול ביחד עם האוצר ועם שר האוצר, תוך כדי קבלה של העקרונות הכלכליים הפשוטים והמוכחים שנתניהו מנהיג (הפחתת קצבאות, צמצום הסקטור הציבורי, עידוד תעשיות, הפיכת העבודה למשתלמת ועוד). ביקורת בונה עשויה להתקבל בברכה, ולמעשה רק כך הצעותיהם יוכלו להתקבל. לא אם הן באות מתוך מגמה של ניגוח והכפשה.
מי שהציבור באמת בראש מעייניו ימצא משרד אוצר קשוב, כפי שמתברר בחודשים האחרונים בעניין שכר המינימום ועידוד הפריפריה. מי שכוונתו להתנגח, להכפיש או לעודד מהפכה נאו-מרקסיסטית, מוזמן לשדרות. שם מקומם של המגחכים והעוינים.
לכותב אין כל קשר למשרד האוצר או לבנימין נתניהו.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
