סוכות ושמחה

"ושמחת בחגיך..."

הנה מגיע חג הסוכות ואנו מצווים מן התורה לשמוח. אנו מצווים לעזוב את ביתנו הנוח והנעים, הממוזג והמטופח, עם כל מכשירי החשמל החדישים ומשוכללים; את המיטה הנוחה שבבית, את כל מה שהורגלנו בו; את אותם דברים העושים את חיינו לכה נעימים ונוחים, לצאת אל הסוכה מעץ ובד שבנינו, לשבת בה, לאכול ולישון בדירת הארעי הזאת וגם לשמוח. למה? איך?

בשלושה מקומות אנו מוצאים ציווי על שמחת החג הזה:

בספר דברים טז, יד נאמר: "ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך ועבדך.."
בספר דברים טז, טו נאמר: "והיית אך שמח".
בספר ויקרא כג, מ נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים".

חג הסוכות הוא חג מלא רוחניות. בחג זה אנו נדרשים להתנתק מכל הדברים הגשמיים שחשבנו שמביאים שמחה לחיינו, מכל הנוחות שבנינו לעצמנו כל השנים כדי "ליהנות מהחיים": מהמזגן, מהכורסא המתכווננת, מהביטחון שמעניקים הקירות ודלת הפלדלת שלנו. אנו מצווים לצאת החוצה לאוויר הפתוח וה"לא מוגן", לבנות לנו את סוכה פשוטה מעץ ובדים, לקשט אותה בקישוטי נייר נוצצים כילדים, לחיות שם שבוע ימים ולחוש שמחים ומוגנים. כלום יש מצב המחזק את הרוח ואת הנפש יותר מחוויה זאת?

שהרי שמחה אינה מגיעה מהאוצרות שצברנו, אינה מגיעה מהרכוש שעמלנו עליו. שהלא רואים אנו שאין קשר קבוע בין אדם שמח לבין הישגיו בחיים. ועל כך מלמד אותנו חג הסוכות. אנחנו יכולים לשמוח רק כי צווינו על כך. נוכל ללמד עצמנו לשמוח כשצריך, ובסוכות צריך.

ולמה אנו מצווים לשבת בסוכה? "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב).

כשבא משה אל בני ישראל כדי להודיעם שההצלה קרבה, כשבא להוציאם לחופשי, נאמר: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו,ט). זה מוזר! איך יכול להיות שאדם הנמצא בשבי, בעבדות, בקושי פיזי גדול, לא יקשיב למי שבא להצילו? לא יתלהב וישמח? ועל כך אומר הרמב"ן: מהדוחק שהיו נוגשים בהם המצרים לא היו מסוגלים לשמוע כלום ולא לחשוב אפילו. עד כדי כך היו נתונים בקשיים עד שרוחם הייתה כבולה ומסוגרת.

וכשיצאו בני ישראל ממצרים, מבולבלים וקצת נרגנים, אולי לא ידעו לשמוח. הם הרי היו שקועים בקשיים שלהם, בהרגלים ישנים של סבל, של עבדות, בהליכה ארוכה במדבר כשהם מוקפים אויבים, והם לא רגילים לחופש. והנה מושיבם ה' בסוכות ומצווה אותם לקיים מצוות סוכה זאת בכל שנה ושנה וגם - לשמוח!

כי רק אדם המסוגל להתנתק מן הגשמיות ולשנות את אורח חייו (לפי ההלכה, כמובן) ולשמוח, הינו אדם חופשי. חופשי בגופו, חופשי ברוחו. זהו ניצחון הרוח על החומר!

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" אמר רבי נחמן מברסלב. ובודאי שזה נכון וטוב לגוף ולנפש. אך האם יכול אדם להכריח עצמו לשמוח כשליבו מלא דאגה? כשהוא שקוע בעניינים שונים ומשונים שמסיחים את דעתו? אבל הוא חייב להתאמץ. האדם חייב לגבור בכוח הרוח על החומר - ולשמוח.
ולמי שקשה לשמוח, מציע רבי נחמן מברסלב:

אם אינך חש בשמחה - העמד פנים. אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. הרגל עצמך לזמר ניגון, והשמחה האמיתית... בוא תבוא.