בחזרה לשורשים

השבוע פורסם שטורקיה ביטלה את השתתפות ישראל בתמרון אווירי בינלאומי אשר אמור היה להתקיים בשמיה. עקב כך ביטלו מדינות אירופיות נוספות את השתתפותן, וקיום התרגיל בעתיד מוטל בספק. גם התערבות לשכת ראש הממשלה בעניין לא הועילה להזיז את הטורקים מעמדתם השלילית כלפי ישראל. דוברים ישראלים, ואפילו שר הביטחון אהוד ברק, ניסו להנמיך את עוצמת ההתבטאויות, כדי לא להוסיף עוד שמן למדורה הבוערת תחת יחסי טורקיה-ישראל, אך הדברים עמוקים הרבה יותר מביטול תרגיל פה או מהצהרה שם. מדובר בהתפתחות ארוכת שנים, שמבחינת ישראל היא בעייתית מאוד.

בעשורים האחרונים התרגלנו לראות בטורקיה מדינה מודרנית, חברה חשובה בנאט"ו, בעלת חוקה חילונית, שתקשורת בה פתוחה, והחברה - אזרחית ליברלית, מדינה שהיא מוקד לתיירות מכל העולם, המאירה פניה גם למאות אלפי הישראלים, המבלים בה חופשות "הכל כלול". השנאה המסורתית בין הטורקים לבין הערבים הייתה בסיס תודעתי חשוב להתחממות היחסים בין טורקיה וישראל. תמונה זו לא הייתה מזויפת, אך גם לא הייתה שלמה - אנחנו הבטנו רק אל הצד של טורקיה שרצינו ואהבנו לראות.

טורקיה החלה את דרכה המודרניסטית בשנות ה-20' של המאה הקודמת, כששליטה הכל יכול דאז, מוצטפא כמאל, הידוע בכינוי "אתא טורק" ("אבי הטורקים"), השליט על המדינה בכוח הזרוע אג'נדה מודרנית, חילונית, אנטי-איסלאמית ואנטי-מסורתית, שכן ראה במודרניזם החילוני בסגנון האירופי מודל לחיקוי. הוא החליף את הכתב הערבי ללטיני, סגר את בתי הספר האיסלאמיים (ה"מדרסות"), פיזר את בתי הדין השרעיים והכפיף את כל המערכת המשפטית - כולל דיני המעמד האישי (נישואין, גירושין) - לחוק האזרחי. הוא חייב את הגברים להסיר מראשם את התרבוש המסורתי, וניסה לחייב את הנשים להסיר את כיסוי הראש, החיג'אב. הצלחתו הייתה בעיקר בערים, שבהן הייתה יד השלטון חזקה ויעילה. באזורים הכפריים הנרחבים נשים המשיכו ללבוש לבוש מסורתי, הציבור המשיך עוד שנים רבות להשתמש בכתב הערבי, ובתי דין מקומיים המשיכו לשפוט בענייני המעמד האישי על-פי ההלכה האיסלאמית. רוחות המודרנה במגזרים הלא-עירוניים היו חלשות במידה ניכרת, והשינוי התרבותי שאתא טורק שאף להשליט על המדינה פסח עליהם במידה רבה.

דרשני המסגדים בערים חויבו להשמיע בימי שישי את הדרשה הממשלתית, האחידה, שנוסחה והועברה אליהם על-ידי זרועות הביטחון, בעוד שבמסגדי הכפרים נהנו הדרשנים מחירות רבה יותר לומר את אשר על דעתם המוסלמית המסורתית, גם אם זו לא השתלבה עם המגמות המודרניסטיות החילוניות של השלטון. נשות הערים זכו ללמוד במוסדות אקדמיים ופיתחו קריירה מקצועית כמעט כמו הגברים. החוקה אסרה עליהן ללבוש את כיסוי הראש בתחומי האוניברסיטה ובמוסדות השלטון, ואיסור זה הרחיק מלימודים נשים מסורתיות, שלא הסכימו להופיע בקהל בגילוי ראש.

במשך השנים התפתח הבדל ברור בין החוגים המודרניים לבין החוגים המסורתיים בגודל המשפחה: המודרניים חיפשו כל העת דרכים לצמצום הילודה, בעיקר באמצעות העלאת גיל הנישואין, בהתאם להשקפה האירופית שאימצו, כי ריבוי ילדים מעכב פיתוח חברתי וכלכלי. המסורתיים המשיכו לראות בצאצאיהם את מקור גאוותם, את עתידם הכלכלי ואת עתיד העם.

כך, לאורך השנים, התפתחו בטורקיה שני מגזרים: מגזר חילוני, ליברלי, מודרני, מערבי במגמותיו, שאחז במושכות השלטון, הפוליטיקה והכלכלה, אשר זכה אומנם להגנה באמצעות החוקה והצבא, אך הצטמצם בהתמדה מבחינה דמוגרפית; ומגזר איסלאמי מסורתי, שהתפתח בשוליים הכלכליים והפוליטיים, תוך שהשלטון מנסה להנציח את שוליותו אך אין בכוחו למנוע את גידול חלקו באוכלוסיה, במהירות ובהתמדה.

בשלושת העשורים האחרונים חל במדינה מפנה משמעותי: כתוצאה מהתגברות המודעות לזכויות אדם ולחירויות אזרחיות, החלו יותר ויותר אנשים במגזר המסורתי הרחב, העני והמוחלש, לדרוש את זכויותיהם, להתארגן במפלגות, להיחלץ מן השולים הפוליטיים והכלכליים ולהשפיע על המתרחש במדינה. דרישתם זו קיבלה יתר תוקף על-רקע השחיתות שפשתה בחוגי השלטון, אשר דבקו במנעמיו במשך שנים ארוכות. הסכסוכים בקרב האליטה הפוליטית מדושנת העונג הכניסו את המפלגות המסורתיות לקלחת של פילוגים, שפירקו ופוררו אותן והביאו לכך שהמפלגה האיסלאמית לגלגוליה הפכה למפלגה הגדולה ביותר. הגרסה האחרונה של זו - "מפלגת הצדק והפיתוח" - בראשותו של רג'פ טייפ ארדוע'אן, עלתה לשלטון בנובמבר 2002, ומאז היא מחזקת את אחיזתה במעגלים הכלכליים והחברתיים ומשתלטת על עוד ועוד עמדות כוח פוליטיות - הפרלמנט, הממשלה והנשיאות.

שני מוסדות נשארו - עדיין - מחוץ לשליטת המפלגה האיסלאמית: בית המשפט העליון והצבא, אבל שני גופים אלה חשים כיום, שכוחם אינו כמו שהיה עד לפני 15 שנה, ושהם אינם מהווים מחסום מפני השתלטות החוגים האיסלאמיים על מעגלות המדינה. הצבא, שבעבר היה "כלב השמירה" של האופי החילוני הליברלי של המדינה ופעל בכוח הזרוע נגד המערכת הפוליטית כשזו איבדה את הכיוון, אינו מציב כיום שום איום על המגמה האיסלאמיסטית הגוברת, למרות שזו מנוגדת לרוח החוקה, אף אם לא ללשונה, ואילו ראשי המפלגה האיסלאמית חשים כיום, שהם חופשיים לעשות במדינה כמעט ככל העולה על רוחם.

השינוי הבולט ביותר במדיניות החוץ הטורקית מתבטא בהיחלשות הזיקה למערב בכלל ולישראל בפרט, ומנגד - בחיזוק הקשרים עם העולם הערבי והאיסלאמי, כולל אירן. ההתקרבות בין טורקיה וסוריה חשובה מאוד לשני הצדדים: עבור סוריה ההתקרבות מבטיחה את המשך זרימת מימי הפרת מטורקיה לסוריה (ובהמשך לעירק) ואת הימנעות טורקיה משאיבת כמויות מים גדולות ממנו - דבר בעל חשיבות מיוחדת לנוכח הבצורת ארוכת השנים, שייבשה אזורי חקלאות נרחבים בסוריה וגרמה להגירת מאות אלפי חקלאים שאיבדו את מקור מחייתם - לערים. טורקיה נשכרת מחיזוק היחסים עם סוריה בכך שדמשק מורידה מסדר יומה את דרישתה ארוכת השנים לקבל חזרה מטורקיה את חבל אלכסנדרטה, שאותו קיבלה טורקיה מצרפת לפני כ-60 שנה. טורקיה מעוניינת מאוד לחזק את קשריה גם עם השלטון המרכזי של עירק המתחדשת, כדי שזה ימנע מהכורדים בעירק להכריז על עצמאות ולסייע בנשק ובתחמושת לאחיהם הכורדים, החיים בדיכוי ובהשפלה בדרום מזרח טורקיה. גם תעשיית הנפט המשתקמת של עירק קורצת לטורקיה, האמורה לשמש כארץ מעבר של הנפט לאירופה, וכך לגרוף רווחים נאים.

גם יחסי טורקיה-אירן מתהדקים לאחרונה, ואם מישהו תכנן פעולה צבאית כלשהי נגד אירן, תוך שימוש בתחום הקרקע או האוויר של טורקיה, יהיה עליו לשנות את תוכניותיו: נראה שטורקיה לא תאפשר מעבר קרקעי או אווירי של כוחות למתקפה נגד אירן, בדיוק כפי שלא אפשרה לצבא ארה"ב לעבור בגבולותיה בדרכו למלחמה בעירק במארס 2003. טורקיה - בראיית האליטה הפוליטית האיסלאמית שלה - חדלה להיות המשרתת של מדינות מערביות הפועלות נגד מדינות איסלאמיות. תפיסה זו אינה רק פוליטית אלא תרבותית, ומקיפה חוגי אוכלוסיה גדולים בטורקיה הגדלים מיום ליום.

כך גם ניתן להסביר את יחסה של טורקיה למבצע "עופרת יצוקה", ואת הנזיפה הפומבית החמורה שהפנה ארדוע'אן נגד נשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, במהלך הוועידה הכלכלית בדאבוס, עשרה ימים לאחר תום המבצע. ארדוע'אן נוקט מאז ומתמיד עמדה אנטי-ישראלית. אופי החשיבה האיסלאמי שלו גורם לו להזדהות עם כל מוסלמי סובל, למרות ההבדלים האתניים בין הערבים ובין הטורקים ולמרות האיבה הדדית ארוכת השנים בין שני עמים אלו. על-פי השקפתו, האיסלאם מחבר את כל המוסלמים בעולם בקשר של סולידריות, ולא ניתן להבליג כשרואים בתקשורת את סבלם של תושבי עזה. בדבריו הקשים נגד פרס נתן ארדוע'אן ביטוי לגלי האהדה לפלשתינים, ששטפו את הציבור המסורתי בטורקיה, זה שבחר בו ובמפלגתו להנהיג את העם. העובדה שבעזה שולטת תנועת חמאס, איסלאמית גם היא, הוסיפה לזעם הטורקי נוכח מראות הזוועה ששודרו בתקשורת ללא הרף, ובימים אלו צירפה טורקיה את קולה למדינות הקוראות להעמיד לדין את מנהיגי ישראל לאור מימצאיו של דוח גולדסטון.

נראה אפוא כי המשבר הנוכחי ביחסי ישראל-טורקיה אינו עננת קיץ חולפת אלא חשרת עבים איסלאמית קודרת ההולכת ומכסה את שמי המזרח התיכון כולו, כולל טורקיה. מצב היחסים בין ישראל וטורקיה הוא תוצאה צפויה של תמורות חברתיות ותרבותיות שעוברת טורקיה בשלושת העשורים האחרונים: התרחקות ממורשתו התרבותית של אתא טורק וחזרה למסורתו האיסלאמית של מוחמד בן עבדאללה, מייסד האיסלאם. חבל רק שמאות אלפי ישראלים רצים מדי שנה לאתרי הנופש של טורקיה, ומחזקים את כלכלתה בעוד כמה מיליארדי דולרים, במקום לנפוש בארץ, לחזק את הכלכלה הישראלית, לספק תעסוקה למובטלינו ולאפשר למדינתנו לעמוד טוב יותר במערכה רחבת החזית שאליה מצטרפת טורקיה, ולא לצידנו.