בצל צביעות טורקית ורפיסות ישראלית

שגיאה נוספת מבצע ארדואן ביחסו לישראל; אילו ניסה לקדם הסדר מול הרשות הפלשתינית או סוריה, וסביב מגמה זו היה בונה את השגותיו כלפי ישראל על שאינה מקבלת את עמדותיו או תיווכו, היה פועל בתחום שלו הסכמה בינלאומית רחבה. משום שהוא מתייצב לצד החמאס בעזה, הוא שב ופוגע בתדמיתה הקונסטרוקטיבית של טורקיה כמדינה מתונה, וגורר אותה אל עבר הגוש האיסלאמי הקיצוני. גם מהתפתחות זו טורקיה אינה עתידה להרוויח דבר. האם אנו עדים שיקול-דעת טורקי מוטעה, או להתגברות מערכת העצבים הטורקית על המערכת השכלית-לוגית - ימים יגידו.

בכל מקרה, אסור להתעלם גם מהאפשרות שטורקיה משנה מן היסוד ובקצב די מהיר את אופייה המדיני-פוליטי בהשפעת הרדיקליזם האיסלאמי. הלחץ החברתי הפנימי בטורקיה מחליש גם את עמדתו המסורתית של הצבא כשומר החוקה האזרחית בטורקיה, ומחזק את ידי הפוליטיקאים מסוגו של ארדואן. אם יתברר שמדובר בשינוי אמיתי ומהותי, אזי תחריף מאוד אי-היציבות האזורית, ותגדל תחזיתו של הנטינגטון בדבר התנגשות ציביליזציות ממשמשת ובאה. משמעות שינוי ממין זה בטורקיה היא שמדינה איסלאמית, חילונית, שביצעה מהלכים משמעותיים לקראת דמוקרטיזציה של המשטר ואימוץ השקפות כלכליות וחברתיות ליברליות, יכולה גם היא להיסחף תוך מספר שנים לא רב אל חיק הפונדמנטליזם האיסלאמי. אם כך, מדובר בצונאמי פוליטי ולא בגל חולף.

מבחינתה של ישראל ומבחינתו של המערב בכלל, זו שאלה יסודית ומרכזית. לאור הסימנים המוקדמים, חייבת ישראל לעצור ולשקול מחדש את כל מהלכיה כלפי הזירה הערבית הגובלת בה. אירועי טורקיה, אם יתפתחו, עלולים להיות תקדים גם למדינות "מתונות" אחרות - מצרים, לאחר מובארק, ירדן, ולבנון שסיכויי ההישרדות שלה כישות מדינית עצמאית אינם גדולים במיוחד על-רקע פעילות חיזבאללה מכאן, והשאיפות הבסיסיות של סוריה מכאן. ישראל חייבת להתנהל מכאן ואילך עפ"י תרחיש "האפשרות הגרועה ביותר", משום שבסוגיות של ביטחון-לאומי הנחות אופטימיות הן הרפתקנות פושעת.

1. כל עוד פעלה טורקיה מתוך אוריינטציה מערבית מובהקת, היה לשיתוף הפעולה שלה עם ישראל ערך מיוחד: א. כציר צבאי אזורי, ב. כחלק מגוש נאט"ו, ג. כאמצעי לקדם את קשריה של טורקיה עם ארה"ב בסיוע ישראל ואת הצטרפותה לקהילייה האירופית בסיוע אמריקני וכחלק מגוש אזורי מתון. שיקולים אלה משתנים עתה בגלל: א. דחית הצטרפותה של טורקיה לקהילייה האירופית (ללא קביעת מועד חדש ברור), ב. החלשות ארה"ב, ונסיגתה הצפויה מן האזור, שתוביל לחיזוק האיסלאם הקיצוני יותר בו, ג. החלשותה הצבאים והמדינית של ישראל. הביטוי העיקרי להחלשות המדינית של ישראל היא מערכת היחסים החדשה עם ממשל אובמה, ואילו הביטוי העיקרי להחלשות הצבאית של ישראל הם הכשלים במלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" שלא הסתיימו ביצירת מציאות אסטרטגית נוחה יותר, אלא להיפך.

בעוד סוריה מצליחה להמשיך ולשמור על מעמדה כשותפה של אירן נגד ארה"ב בעירק, כמי שמחמשת את החיזבאללה ואת החמאס וכמי שפורשת בהדרגה מחדש את השפעתה על לבנון, נמצאת ישראל במצוקה ביטחונית הולכת וגוברת. בלבנון ובעזה, מתחזקים הארגונים הקיצוניים ומשפרים את יכולותיהם, ומול אירן הולך וצובר תנופה האיום הגרעיני, ללא מענים ישראלים משכנעים.

סוריה משחקת "משחק" נבון. עד עתה היו כל "הביצים" הסוריות מונחות בסל האירני, עתה נפתח בפניה צוהר נוסף, הצוהר הטורקי, והיא ממהרת לנצל זאת. בריתות והסכמים סוריים אלה, משתלבים היטב במטרה האסטרטגית העיקרית של סוריה – השתלטות על לבנון.

2. כשהארמנים, כידוע, הם נוצרים.
3. ברור שלמצב הנוכחי שורשים גם באירועי-מפתח קודמים באזור, כאשר במישור המדיני ביטחוני של יחסי ישראל-ערב אירועים אלה כוללים את הסכמי אוסלו וכשליהם הקונספטואליים והאופרטיביים, האינתיפאדות, הראשונה והשנייה ודרכי ניהולן וסיומן, היציאה החד-צדדית מעזה, והתנהלותה של ישראל מול טרור אקטיבי מתמשך. לאלה יש להוסיף גם ההתפתחויות במגזר הערבי בישראל, במיוחד את אירועי אוקטובר 2000, ואת דרכי ההתמודדות של ממשלות ישראל עם אירועים אלה.

4. מאחר ולא רק הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני מזעזע את האזור, הרי שגם אילו נפתר סכסוך זה, עתיד האזור להמשיך ולהזדעזע גם הלאה, אם לא יפתרו בו הסכסוכים האחרים, כגון: תביעות סוריה בלבנון, הסכסוכים על מקורות המים וחלקת המים, ירדן והפלשתינים, היציבות בעירק, סונים ושיעים, עצמאות לכורדים, תביעות אירן במפרץ הפרסי ועוד. בהעדר המוקד המלכד של הסכסוך הישראלי- ערבי, יתפצל העולם הערבי-מוסלמי עוד יותר, והסכסוכים הנמצאים כיום בסדר חשיבות שני אצל רוב מדינות האזור, יהפכו למוקד האי-שקט ועלולים להשפיע גם על ההסכמים עם ישראל.

נראה שמקור הטעות של ארדואן מצוי בשתי זירות נוספות, שגם בהן הוא "רותם" את העגלה לפני הסוסים: הקהילייה האירופית וארה"ב.

אירופה - ארדואן כועס מן הסתם על אירופה, או על מדינות באירופה החברות בקהילייה המשהות את הסכמתן או אפילו מתנגדות לקבלתה של טורקיה כחברה בקהילייה האירופית. על מדינות אלה נמנות גם צרפת וגרמניה, שתיים מהמדינות המרכזיות בקהילייה. דומה שלאירופה מחלחלת, גם אם מעט מדי ולאט מדי, ההכרה שהגירת המוסלמים ליבשת והתבססותם בה, מסכנת כבר כיום את אופייה האתני והתרבותי, ובמקרה של עימות בין המערב לאיסלאם, תהווה אוכלוסיה זו גם סכנה ביטחונית. טורקיה על קרוב ל-70 מיליון תושביה, יכולה להוות חיזוק כלכלי וביטחוני לאירופה, מול גורמים כרוסיה, אבל עשויה להוות גורם בלתי מייצב ביבשת מבחינות רבות וחשובות אחרות. הנטיות הטורקיות של השנים האחרונות לעבר סולידריות איסלאמית, כפי שהן באות לידי ביטוי גם ביחס כלפי ישראל, הן אות אזהרה חשוב לאירופה.

בהתייחס לשאלה מהו הגורם שיגבר בסופו של יום בכלל מערכת השיקולים האירופית, הכדור נתון במידה רבה בידי טורקיה עצמה: השאלה המרכזית כבר כיום היא איזו טורקיה תבקש להצטרף. אם תהיה זו טורקיה חילונית, סובלנית ומתקדמת, או טורקיה של איסלאם קיצוני, פנאטית ומתלהמת. כאן פועל ארדואן ככל הנראה בשני מסלולים: מסלול ישראלי, ומסלול של הסדרים מדיניים עם שכנותיה של טורקיה.

במסלול הישראלי, מחפש ארדואן לעצמו בני-ברית בקרב מדינות הקהילייה האירופית שמדיניותה הכוללת כלפי ישראל היא מדיניות ביקורתית, תוך ציפייה שמדינות דוגמת שבדיה ונורבגיה, שלהן גישה אנטי-ישראלית מוצהרת, תהיינה למליצות היושר האקטיביות לעניינה של טורקיה. נראה שהוא מעריך שהפעלת לחצים שונים על ישראל, מיישרת קו עם גישת הקהילייה דבר שיעצים את הפיתוי לפני אירופה לקבל לשורותיה את טורקיה. פעילותו במסלול האנטי-ישראלי עשויה להקנות לו יתרון נוסף גם בתוך טורקיה, שכן בצד הכוונה המוצהרת של טורקיה הכאמאלית להיות מדינה חילונית, מתונה ומתקדמת, מסתמנת מזה מספר שנים מגמה של היסחפות הרחוב אחר ההתעוררות האיסלאמית השוטפת את רוב מדינות האזור. ארדואן, שעלה לשלטון בבחירות האחרונות ביולי 2007 על יסוד גל איסלאמי זה, כאשר קיבל למעלה מ-46% מקולות המצביעים, נמצא בתקופה האחרונה כפוליטיקאי טורקי בנסיגה, והתמיכה הציבורית בו הצטמצמה לפחות מ-30% מן הציבור. לא מן הנמנע, אפוא, שבמערכת השיקולים הכוללת שלו, מושפע ארדואן לא מעט גם ממצבו הפוליטי הפנימי. מאחר שרוב הציבור הטורקי נוקט עמדה אנטי-ישראלית בסכסוך הישראלי-פלשתיני, סבור ארדואן שמדיניות "תקיפה" נגד ישראל, תניב דיבידנדים של שיפור במעמדו הציבורי בקרב הציבור הטורקי. אלא שזהו מקח-טעות מצידו של ארדואן. מידת הקיצוניות שמפגינה טורקיה ולא העמדות הפוליטיות כלפי ישראל היא המבחן החשוב יותר עבורה, למשל מול אירופה. מבחינה זו, לדינאמיקה של עמדתו והתנהלותו נגד ישראל תהיינה תוצאות גם בנושאים אחרים, ומאחר שאין בכוחו להשפיע על מדיניותה של ישראל המוכתבת על-ידי אינטרסים בסיסיים של הביטחון הלאומי שלה, תהיה התוצאה תדמית קיצונית וכשלים מעשיים.

במסלול ההסדרים עם שכנותיה של טורקיה, חתימת ההסכם עם ארמניה הוא צעד בכיוון הנכון, בתנאי שלא יעלה על שירטון הפרשנות לאירועי הטבח באזרחי ארמניה במלחמת העולם הראשונה. מאידך-גיסא, תביעת טורקיה מארמניה לוותר על חבל נגורנו-קרבך לטובת אזארביג'אן, "מדינת-חסות" טורקית, מסמנת תחילתה של אי-הסכמה קשה עם ארמניה, שעשויה לטרפד את המסגרת הרופפת של ההסכם הדיפלומטי האחרון. אם לשפוט על-פי ה"פתיל הקצר" המאפיין את סבלנותו של ארדואן כלפי ישראל, הסיכוי ליחסים חיוביים יציבים וארוכי-טווח מול ארמניה, חרף העניין הדו-צדדי האובייקטיבי ביחסים כאלה, אינו נראה מבטיח.

היחלשותה היחסית של ישראל מול ממשל אובמה, "מספקת" לארדואן "תובנה" נוספת למהלכיו לעיצוב מחדש של יחסי טורקיה-ישראל. ישראל חלשה יותר בארה"ב, היא ישראל מועילה פחות לטורקיה. ייתכן שזו שהערכה זו עמדה ביסוד ההחלטה הטורקית לבטל את השתתפות ישראל בתרגיל האווירי הבין-מדינתי האחרון. הערכה זו התבדתה כאשר הודיע ארה"ב על ביטול השתתפותה בתרגיל בגלל השעיית ישראל. כך נטרפו קלפיו של ארדואן גם ברמה הקונספטואלית (מעמדה למעשה של ישראל בארה"ב) וגם ברמה המעשית - מה באמת הרוויחה טורקיה מביטול השתתפותה של ישראל.

סביר להניח שרצונו המופגן של ארדואן להפוך למתווך בין ישראל לסוריה, אותו ביטא מספר רב של פעמים במרוצת 18 החודשים האחרונים, נבע גם הוא ממדיניות טורקית חדשה זו. לכן, לא קשה להבין את זעמו של ארדואן על שישראל שיבשה (לדעתו או לטעמו) את כוונתו להפוך למתווך מרכזי בזירה האזורית, ובאופן זה לקנות לעצמו מעמד בינלאומי משופר בקונסטלציה הרב-קוטבית האזורית ההולכת ומתהווה. אין זה משנה אם השיבוש נבע מהאופן שבו טופל הנושא על-ידי אולמרט בסוף דרכו המדינית, או משום שקוצר רוחו של ארדואן והתפרצויותיו כלפי ממשלת נתניהו, הפכו את תיווכה של טורקיה לבלתי-רלוונטי. מבחינתו, ישראל הפכה גורם מפריע למדיניות הטורקית החדשה. ניתן להעריך שאלמלא היה מוכן לתפנית וביקש לנצל את המהלך הסורי בכדי "לגזור" קופון, לא היה השיבוש הנוכחי מביא אותו לסדרת התגובות הנוכחית. משהחליט לשנות מדיניות, שימשו לו המהלכים הישראלים בסיס נוח "לשבירת הכלים".

"הפתיל הטורקי הקצר" של ארדואן, יחזור ויפגע בהמשך הדרך גם בו, כפי שנראה להלן. במקום להתאזר בסבלנות ולחכות להזדמנות הראויה לשמש מתווך בין ישראל לסוריה, ובינתיים לבנות מערכת יחסים קרובה יותר עם סוריה, בחר להתעמת עם ישראל ובכך "הקדיח את תבשילו". פיתוח מערכת יחסים קרובה יותר עם סוריה, ויצירת מנופים פוליטיים, כלכליים ותשתיתיים נוספים שבבוא היום ישמשו קלף בידיו כמתווך, בחר בשיטת "הזבנג וגמרנו". ככל שהוא מעמיק את הקרע עם ישראל, הוא מרחיק את סיכוייו להיות פרטנר רציני למהלך מדיני הקשור בישראל, משום שאמון וכבוד הדדיים חשובים ביותר ליצירת אמון הדדי.

מסתבר שגם ניסיונות תיווך טורקיים אחרים, כגון: בין אפגניסטן לפקיסטן ובין עירק לסוריה, שבהם שלחה טורקיה של ארדואן את ידה לאחרונה, אינם עולים יפה. לא מן הנמנע שגם כאן חוסר סבלנות ואורך-רוח והיעדר עמדות מאוזנות וענייניות הדרושים ליצירת אמון, אינם מן הדברים שבהם מצטיינים קברניטי טורקיה דהיום. האופן בו אנו רואים את התנהלותם כיום, מבטיח להם כשלים נוספים.

על ישראל להפנים שעל-פי ההתנהלות הטורקית בשנה האחרונה, אין הבדל ממשי בין הצבא לבין הממשלה. ייתכן שהצבא נחלש והממשלה הפכה לנותנת הטון המרכזית במדיניות הטורקית, בניגוד למציאות העבר, או שהצבא והממשלה בהשפעת שינויים בדעת-הקהל הטורקית שותפים קרובים כיום לאותה ראיית-מציאות, ופועלים בהרמוניה ובהסכמה על-יסוד אותה מדיניות. כך או כך, ניסיונות לטייח את העובדות ולהסתיר את חילוקי הדעות, רק מעמידים את ישראל באור מגוחך ובעמדת חולשה. אסור לישראל ליצור מצב שבו נוח וקל לממשלה הטורקית לשלם את מחיר שינויי המדיניות שלה (תהיה הסיבה להם אשר תהיה) "במטבע ישראלי"; לעת הזו מדיניות "הבלגה" אינה מדיניות נבונה.

דומה שלא הכל בישראל הפנימו את העובדה שאירועים מדיניים עכשוויים אינם "תקרית היסטורית", אלא תולדה של התפתחות, שאירועי העבר הם יסודותיה. המצב הנוכחי במזרח התיכון, מול לבנון ועזה מזה ומול טורקיה מזה, כמו גם מול ארה"ב ואירופה, הוא פועל יוצא מהכשלים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה ומדרך ניהול הלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה"³. בשתי מערכות אלה כשלה ישראל בהשגת היעדים המכריעים מבחינתה:

א. הרתעה;
ב. פסק זמן ממושך (יחסית) של אי-אלימות באזור (כפי שהושג אחרי מלחמת ששת-הימים ואפילו במלחמת יום-הכיפורים).

אף שמדובר במלחמות בעלות אופי שונה, המצב בסיומן חייב להוביל לפחות לאותן תוצאות גיאופוליטיות, משום ש:

• עמדותיה של אירופה נגזרות מתוצאות אלה;

• מדיניות אובמה בארה"ב כלפי ישראל והמזרח התיכון נגזרת מהן לפחות במידה חלקית;

• התפתחות האיומים השוטפים נגד ישראל נגזרת מהן;

• הסיכויים להתקדם לקראת הסדר מדיני יציב באזור נגזרים מהן.

ישראל חייבת להיערך לאפשרות הריאלית שמתוך שיקול מוטעה, מתוך התפתחות אזורית "מתגלגלת" כגון: נשק גרעיני באירן, תקיפת מתקני הגרעין באירן על-מנת למנוע המשך התקדמות תוכנית הגרעין שלה, הפיכה חמאסית ברשות הפלשתינית, נסיגת ארה"ב מעירק ואפגניסטן (כן, גם כאן, למרות הצהרות אובמה בימי הבחירות), או שיקול מדיני מוטעה של שחקן אזורי מרכזי או שחקן עולמי מרכזי, תתפתח באזור תגובת שרשרת של אירועים אלימים. ממערכת כזו, אם תתרחש בסמוך לגבולותיה, חייבת ישראל לצאת במצב גיאופוליטי שונה לחלוטין מהמצב הנוכחי; לכך עליה להערך מחשבתית, קונספטואלית, הסברתית, תכנונית וציבורית. בשני הסבבים הקודמים של אירועים אזוריים - מלחמת השחרור ומלחמת ששת-הימים - כשלה ישראל בהערכות כוללת מוקדמת לקראת תוצאה סופית רצויה, והניחה להתפתחויות להוביל אותה אל עבר המצב הנוכחי.

שלוש התפתחויות מרכזיות עשויות להביא לאזור שינויים מסדר-הגודל הדרוש לו על-מנת לבצע ייצוב סביב נקודת איזון חדשה:

א. מעורבות בינלאומית עמוקה, ממושכת וכוללת, שפירושה עשוי להיות גם שינוי יסודי של המצב המדיני באזור, תוך אובדן העצמאות הלאומית של חלק מהמדינות לפרק זמן ארוך או לתמיד.
ב. התפכחות אמיתית של כל הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, וגיבוש עמדות חדשות שתאפשרנה פשרות הדדיות סבירות, ויציקתן של תובנות והסכמות אלו אל תוך תבנית של הסכמי שלום וסיום הסכסוך⁴. במציאות הנוכחית של איסלאם פונדמנטליסטי הנמצא בתנופת התחזקות, בין היתר באשמת התבוסתנות המערבית, הסיכויים להתגשמות חזון זה נראים נמוכים מאוד.
ג. אירועים אלימים (מלחמה), שיביאו לשינויים בכוח של המצב הקיים ולקיבועם לתקופה ממושכת למדי, בכדי לייצר באזור דינאמיקה מדינית שונה.

שתי האפשרויות הראשונות רעות מבחינת ישראל, משום שהן תתנהלנה בדומיין שבו חולשותיה האינהרנטיות של ישראל, הנובעות בעיקר מהא-סימטריה בינה לבין העולם הערבי, בולטת לעין. מבחינת ישראל, כפי שראינו גם בקונפליקטים המזוינים הקודמים, השכילה ישראל ליצור איזון טוב יותר בינה לבין שכנותיה, על-ידי ריכוז מאמצים לאומיים ומיצויו של ריכוז זה בלחימה. עליה להבטיח חזרה על הישג זה, אם אינה רוצה להתגלגל אחרי קצב המאורעות. ניצול מרכיב הכוח להכרעות צבאיות, לא מנע כישלון בניצול הצלחה זו להשגת יעדים לאומיים ושימורם. כשל אסטרטגי זה נבע מחוסר מחשבה, חוסר הגדרה ברורה וחוסר תכנון מוקדם של שלבי סיום המלחמה ושל היעדים המדיניים שהמלחמה אמורה לשרת. מערכת אלימה נוספת, שבשום אופן אסור להוציאה מכלל אפשרות סבירה באזור כבר בעתיד הקרוב, תהיה אולי ההזדמנות האחרונה בדורות הקרובים לגיבוש מצב ואווירה שיובילו להתפכחויות הדרושות אצל כל המעורבים, ויולידו סיכוי ריאלי להסדר מדיני.

לסיכום

על דרך ההסדר המדיני עומדים כיום מכשולים רבים שמיעוטם מקורו בעובדות מוצקות ורובם מעוגנים בהערכות, השערות, ובעיקר ציפיות. לציפיות הבלתי-ריאליות, תרמה ישראל לא מעט בהתנהלותה מאז מלחמת יום הכיפורים ובהשפעת מלחמה זו. שינוי הציפיות אצל כל הצדדים הוא מחויב המציאות ליצירת אוירה תומכת-הסדר ובניית מנוף פסיכולוגי וגיאו-אסטרטגי שיגבו פשרה והסדר. אם תחטיא ישראל את המטרה הפעם, ייעשה מצבה קשה וחמור עוד יותר, והסיכוי לפשרה סבירה יידחה במקרה הטוב לעבר עתיד רחוק ובלתי-מוגדר.

ההתפתחות ביחסים עם טורקיה היא אזהרה. זו איננה אזהרה לישראל שתציית לתכתיבים טורקיים - בשום אופן לא. זו אזהרה לישראל ולמערב, שהבסיס לכל ההנחות הקודמות שלהם ביחס להתפתחויות באזור משתנה במהירות ועלול להפתיע ולאתגר, אם לא יערכו לקראתו כראוי ומבעוד זמן. זו אזהרה במיוחד לישראל, שלא להתפתות למהלכים שגויים ובלתי-הפיכים, בהשפעת "שכנוע" או לחצים של מי שטרם הפנימו את אופי התהליכים באזור. זו גם אזהרה לישראל לזנוח את השאננות ולהיערך נכון לרעידות האדמה הצפויות לאזור, פן תסחפנה אותה עימן.

מעקב אחר ההתנהלות הטורקית בשנה האחרונה, מראה שמהלכיה הגלויים כוללים: קשרים עם סוריה - שכנה קרובה של טורקיה, ועד לא מכבר יריבה של ממש; הקטנת החיכוכים עם אירן - מי שנתפסת כבר כיום כמעצמה אזורית, חותרת בהתמדה להשגת נשק גרעיני, ומהווה גורם חתרני עיקרי במרחב; והסדרת בעיות בי-לטרליות עם מדינות שכנות לטורקיה, שיש להן השלכות בינלאומיות רחבות יותר.

במסגרת זו חתמה טורקיה על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ארמניה. יחסים אלה חודשו תוך הסכמה שלא להסכים בשלב זה על המהות וההיקף של פשעי המלחמה שביצעה טורקיה נגד העם הארמני במלחמת העולם הראשונה. מהלכים אלה אמורים לחזק את אחיזתה של טורקיה גם באזארבידג'ן, מדינת חסות בפועל של טורקיה. על רוח הדברים אנו לומדים מהערותיהם של מנהיגי טורקיה - שר החוץ וראש הממשלה - שגרסו בסמוך מאוד לחתימת ההסכם, שהם מצפים מארמניה לסגת מאזור נגורנו-קרבך, ולהחזיר את השליטה בו לאזרים.

נראה שמהלכים אלה מכינים את טורקיה לימים שאחרי הנסיגה האמריקנית מעירק. נסיגה זו עשויה לעורר מספר התפתחויות: א. השתלטות חלקית או רחבה של אירן על חלקים בעירק, בסיוע השיעים העירקים; ב. התפוררותה של עירק, והשתלטות גורמי-טרור קיצוניים על חלקים בתוכה. דבר שיצור איום גם על הגבול הטורקי; ג. התעוררות כורדית, שתחדש את התביעה לעצמאות כורדית. לפיזור של כ-15 מיליון כורדים בין עירק, טורקיה ואירן, פוטנציאל פוליטי וצבאי לא מבוטל. יצירת אחיזה ממשית באחת משלוש הטריטוריות הללו, תוכל לשמש גרעין חשוב לפתוח מאבק כורדי לעצמאות, שיהיה מקיף ואלים יותר מזה של הפלשתינים. אין ספק שהתקדים הפלשתיני ישמש בצורות שונות מדריך מחשבתי ומעשי גם לכורדים. בשלב זה הטורקים אינם מכירים בזכותם זו של הכורדים, שמימושה חייב לבוא במידה מסוימת גם על חשבונם. אולם הם מבינים שכפל הלשון שהם נוהגים כלפי הפלשתינים מזה והכורדים מזה, לא בהכרח תחזיק מעמד לאורך זמן. יכולתה של טורקיה להתמודד עם איום כזה תשתפר אם תקטין את החיכוכים בגבולות אחרים שלה, או אפילו תעצב בריתות ושיתופי פעולה, כמו, למשל, עם הסורים. מנקודת ראות זו, יחסים טובים עם סוריה ויחסים קורקטיים עם אירן, הם אינטרס טורקי ברור. שינוי מרכזי הכובד של התפיסה האסטרטגית האזורית של טורקיה, מהווים חלק מן ההסבר לשינוי במערכת היחסים שלה עם ישראל, לה אנו עדים לאחרונה¹. זאת ועוד, אם תיקלע טורקיה לקונפליקט מול המערב בשאלה הארמנית² ו/או בשאלה הכורדית, יקל עליה להפעיל את "האינסטינקט" הטורקי של הגנה עצמית מתוך סביבה איסלאמית, מאשר בקונטכסט אירופי, או מערבי אחר.