גיבורים אינם אוחזים בנשק אלא זועקים את האמת

ספרו של הכט הוא תסריט אימים אודות מי שבאמת הקים את המדינה היהודית: עם של גיבורים, שקיבל על עצמו מנהיגות של רודפי שררה, דבקי-כיסא, ומשרתי-עם-זר. בשנה שבה פורסם הספר בארה"ב (1962), טרחה ההסתדרות הציונית לפרסם תשובה רשמית לו, שנועדה להפריך את מסקנותיו של בן הכט, אם כסופר, אם כמתעד ואם כיהודי, הכואב את כאב עמו הנבגד.

ראשית, טענה ההסתדרות הציונית, בן הכט אינו עוסק בהיסטוריה, או אפילו בסיפור ההיסטוריה של טבח יהדות אירופה, אלא בפולמוס פוליטי. בכך התייצבה ההסתדרות הציונית, האמורה להיות גוף על-פוליטי העוסק ביישוב הארץ ובקימום העם הנרדף, לצד הממסד הפוליטי השליט.

זאת ועוד: כדי להוכיח את "עומק שפלותו" של הכט ואת כוונתו לעורר מדנים בעם, מצטטים המשיבים את אביעזר גולן, איש אצ"ל לשעבר שהיה לכתב העיתון ידיעות אחרונות, כאומר שרק רוויזיוניסט "מבחוץ", שלא חי את חיי הארץ, יכול היה לכתוב ספר שטנה כגון "כחש". והרי באותם ימים של שלטון מפא"י האימתני, איש בארץ לא יכול היה לבקר את הממסד ללא סיכון מעמדו, מקום עבודתו וקידומו. יחסם המתנכר של המוסדות לכל מי שאינו מ"אנשי שלומנו" היה מן המפורסמות. רק גורם חיצוני היה יכול לכתוב דברי אמת היוצאים מן הלב ללא חשש לגורלו ולגורל משפחתו. זו האווירה שבה פעל גרינוולד, וזו גבורתו. גיבורים, לשיטתו של בן הכט, אינם אלה האוחזים בנשק, אלא מי שעומדים אל מול השררה וזועקים את האמת.

עוד האשים הממסד את בן הכט בהתעלמות ממאמצי העולם המערבי והבריגדה היהודית להביא למפלתו של השלטון הנאצי. אולם הכט לא התעלם מכך: הוא מביא את סיפוריהם של חנה סנש, של פרץ גולדשטיין ושל לוחמים אחרים בהבלטה ראויה. הוא גם מראה כיצד הוקרבו אמיצים אלה למען שימור מעמדה של השררה בעיני השלטון הבריטי, וסיפור הבגידה הזאת באמיצים הולם בבטן. באותה נשימה הוא מזכיר את תנועת המרי העברי, את הבגידה בפרשת מלון המלך דוד, את הסזון ואת מאמציו של הממסד לשאת חן בעיני השליט הבריטי.

כדי לטהר את שמו ביקש הממסד להדגיש את חוסר האונים של מנהיגי היישוב באותם זמנים, את הקשיים שבהם נתקלו בדרכם לאוזניהם של בעלי הכוח הבריטים: הנציב העליון והשר לענייני מושבות. אלא שזו בדיוק טענתו של בן הכט: המנהיגות היהודית כה נזהרה בכבודם של המכובדים הבריטים, ששתקה, ושתקה, ולא הרעישה עולמות, בעוד יהדות הונגריה מובלת לטבח בקצב של 12 אלף יהודים ביום.

בתשובתה של ההסתדרות הציונית נטען עוד, כי היישוב ומנהיגותו היו עסוקים במהלך המלחמה בהנחת היסודות למדינה היהודית העצמאית. אמת, משיב בן הכט, בעת שהרכבות התגלגלו אל תעשיית המוות, היו עסוקים ראשי היישוב בעיקר בפוליטיקה הפנימית, בבחירות להסתדרות הציונית, ברשימות המועמדים, בטריקים ובשטיקים. וכשהעיתונות הארץ ישראלית דנה בהרחבה בכל אותם תמרונים פוליטיים, היא לא הזכירה כלל את רצח ההמונים, שכבר היה ידוע עליו מפי שליחים.

השקר הגדול ביותר שמעלה הממסד בניסיון להדוף את טענותיו של הכט הוא, שהכט משקר כשהוא מאשים את ראשי הממסד הציוני בשיתוף פעולה פעיל עם הנאצים. אולם, קריאה בספר "בגידה" מלמדת כי מנהיגי היישוב שיתפו פעולה לא עם הנאצים אלא עם הבריטים, עם המנדט, עם הממלכה, שמצד אחד העניקה להם מעמד מיוחס ומצד שני חסמה את ארץ ישראל בפני הפליטים. העמדה הבריטית הרשמית, כפי שהביע אותה הלורד מוין, הייתה שעדיפה מדיניות גרמנית של השמדה על פני מדיניות של גירוש. כאשר הציעו הגרמנים למכור את 800 אלף יהודי הונגריה תמורת 10 אלפים משאיות שנדרשו להם בחזית הרוסית, וכמה טונות של קפה לטובת הצמרת הנאצית, עשו כל הנוגעים בדבר כמיטב יכולתם לכך שההצעה לא תעלה אפילו לדיון, עד כדי מעצרו של שליח הנאצים שנועד להעביר את המסר לבריטים (יואל ברנד, שאשתו הייתה אהובתו של קסטנר) והגלייתו למצרים.

כדי להדגיש את אפסותו של בן הכט, מוסיפה ההסתדרות הציונית לשקר, ולטעון, כי בעוד שההגנה עמדה מאחורי הברחתם לארץ ישראל של עשרות אלפי יהודים, רק מתי מעט הוברחו באמצעות "הארגון". אבל את הנתונים הבדוקים בספרו של הכט אין בכוחה להפריך: הספינה "אסקרייה" לבדה, שהייתה ספינת המעפילים האחרונה שהסתערה על החסימה הבריטית בטרם נסגרו שערי אירופה בשנת 1941, הייתה ספינת אצ"ל שעליה 2,400 פליטים.

ובלי "אלטלנה" אי-אפשר. אם הממסד ניסה לצייר את פרשת "אלטלנה" כניסיון הפיכה של המורדים והעריקים בפיקודו של מנחם בגין, ההיסטוריה מלמדת שהקרב שניטש על חוף תל אביב לא היה בין צה"ל לבין מורדים רוויזיוניסטים, אלא בין רוויזיוניסטים חיילי צה"ל לבין הפלמ"ח. ההוראה להפגיז את "אלטלנה" באה ממפקד הפלמ"ח, אשר החל מ-1 ביוני 1948 היה למעשה ארגון חמוש שאינו כפוף למטכ"ל. בעוד שהאצ"ל התפרק, הפלמ"ח שימר את עצמאותו ואף הפגיז יהודים שהביאו לצה"ל את הנשק משַנֵּה-הזירה. פרשת "אלטלנה" מדגימה, לדברי הכט, את הרצון ואת היכולת של הממסד לשכתב את ההיסטוריה כראות עיניו, להפוך נתינים כנועים למנהיגים, ומוכרי-נפשם-לשטן כמו רז'ה (רודולף) קסטנר (שעליו אמר השופט בנימין הלוי כי "מכר את נשמתו לשטן") לגיבורים. וכשצריך, יודע הממסד גם להיפטר מגורמי מבוכה, וכך נרצח קסטנר על-ידי סוכן ממשלתי לפני שיפליל בפני בית המשפט העליון את עצמו ואת הממסד שממנו צמח.

ולמרות הכל, אחרי שקעקע מוסדות ארץ והפיל אלילים, שב בן הכט אל העיקר: בארץ ישראל יש גיבורים, העומדים אל מול השררה וקוראים עליה תגר ללא מורא. בארץ ישראל יש שופטים המוכנים להתעמת עם השררה, ולפסוק דין אמת. על כן, יש תקווה שהעם יתעלה מעל לשלטון שכפה עצמו עליו, ויקומם ריבונות שבה יוכל כל יהודי להתגאות.