זוטי דברים, צבי מרום <span style='font-weight:normal;'>[4]</span>

העולם מלא יחידות מובחרות. מן הכומתות הירוקות בארה"ב ועד השרות האווירי המיוחד (SAS) בבריטניה.

בשום מקום לא הגיעו יוצאי יחידות אלו למעמד שאליו הגיעו יוצאי סיירת מטכ"ל במדינת ישראל.

אולי זוהי הערצה ללובשי המדים, אולי זו אווירת החשאיות השו-שואית שאפפה אותם בשנים שבהם שמם נלחש מפה לאוזן.

כך או כך, בוגרי הסיירת הגיעו ומגיעים למשרות הבכירות ביותר במדינת ישראל.

לרוע המזל, הסתבר שכישורים הראויים ללוחם קומנדו הנע בחוליות קטנות בדד בשטח אינם מספקים לחלוטין כשהמשרה המתבקשת היא ראשות הממשלה או חברות בועדה מרכזית בכנסת.

לכך, נדרשת הכשרה רבה נוספת.

מן הסתם תהילת העבר מכסה על מחדלי ההווה. אולם לאחרונה נגלה פן מכוער ביותר בהתנהגותם של האנשים האמביציוזים האלו.

מוקי בצר מגיבורי הסיירת "נמרח" על דפי האמצע של מוסף ידיעות לשבת. בעיקר רצה מר בצר לנכס לעצמו את הישגי מבצע אנטבה. לא עבר זמן רב והסתבר על רקע מחלוקת זו שחלק מבוגרי הסיירת לא הופיעו בעצרות לזכרו של יוני נתניהו.

משאלת המוות הלא ממושכת, תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת והשנאות הקטנות חצו את מחסום המוות. גם למתים לא ניתנה עוד מנוחה.

כותב שורות אלו קרא ספרים רבים שנכתבו על ובידי יוצאי יחידות מובחרות בעולם. מעולם לא נתקלתי בחוסר פרגון, חוסר כבוד וקולגיאליות מהסוג שאנו רואים בעת.

אנשי השרות האווירי המיוחד כשהם מתראיינים (נדירות ביותר) מעניקים את הקרדיט זה לזה, עושים רושם שעבודת הצוות והסמך ההדדי נשארים בדמם וטבועים כחותם באישיותם.

איני יודע אם סיירת מטכ"ל טובה מהשירות האווירי המיוחד. אני מטיל ספק רב ביתרון איכותם שאינה מוטלת בספק של בחורינו המצוינים כל כך.

אולי הם מקצינים פנים שליליים בהתנהגות הישראלית של חוסר פרגון, קנאה וצרות עין שכה רווחת אצלנו.

כך או כך, כתם גדול דבק בסיירת בגין התנהגות בוגריה. ושאלה מאוד ראויה היא האם הנבחרים הם כה מובחרים כפי שסברנו עד עתה!

עקב ריבוי תאונות יזם אחד המניסטרים או הפרלמנטרים שלנו (יש הרבה) דיון חירום בתאונות הדרכים.

אמנם ידוע מן הכתוב ש"עם ישראל עמא פזיזא הוא", אולם יש משהו מקומם בדיוני החירום האוויליים הללו הרווחים במקומותינו.

יש טעם לקיים דיון חירום במצב שהוא מצב חירום.

אולם, תאונות דרכים, מחסור במים, סכסוכי עובדים ומעבידים וכיוב', אינם נושאי חירום כלל ועיקר.

אדרבא, הם מעידים כאלף עדים על כשל ניהולי וחוסר יכולת של אלו המקיימים אותם. בהנחה כמובן שהם אינם רודפי כותרות סתם.

מוכרת הסצנה של מזכיר התאחדות (המורים, האחיות, עובדי הניקיון, מלא את החסר) ונציג (האוצר, הביטוח הלאומי וכו') היוצאים טרוטי עיניים וחסרי הכרה מלאה בארבע לפנות בוקר ומבשרים לעם ישראל על ההסכם החדש שהגיעו אליו (שיתפוצץ כמובן חודשיים לאחר מכן) בדיון חירום לילי.

מן הראוי היה לשלוח אנשים אלו לפנסיה מוקדמת אם אפשר באיגלו מרוחק בו יוכלו לנהל מו"מ עם הפינגונים המקומיים.

הגיע הזמן, כמקובל במדינות מתוקנות ונורמליות לקיים סתם דיונים, להחליט החלטות ולבצע אותן.

אולם, בהכרות של הנעשה במקומותינו אני חושש שאין מנוס מלייזום דיון חירום בהפסקת דיוני החירום.

מר רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, הוא אדם עתיר רעיונות ופעלים.

מן הסתם, כפי שמציין פרופ' קנוט פרקינסון בספרו האלמותי אודות חוק פרקינסון, גם הוא כשאר מפקדי צבא בדימוס משוכנע ביכולת ההנהגה הבלתי מעורערת שלו.

כעת, משהתפנה מתכנון האולימפידה בתל אביב, (רעיון עב"מי לכשעצמו) התפנה הזמן לפתור את בעיית התעבורה בשיטת הניהולית המוכרת כשיטת הזבנג.

מן הראוי אולי שבאחד ממסעותיו, הממומנים על ידינו, ייסע מר חולדאי לבוסטון וילמד את קורות הפרויקט הקרוי BIG-DIG ואת שעלה לפולטיקאים המעורבים בו.

הסבל והייסורים שיהיו מנת חלקם של תושבי תל אביב ומבקריה בשנתיים הקרובות (ומה אם הרבה יותר) אפשר רק לדמיין.

מניסיון של פרויקטים בניה דומים במדינת ישראל, כמו נתב"ג 2000 (2001, 2002, 2003, 2004, 2005 וכו') כדאי לתושב תל אביב שאינו רוצה לסבול מהתמוטטות עצבים ושידו משגת לשכור צימר בגליל או יחידת נופש בפפואה.

אולם, לא אלמן ישראל, אחד מהוזירים המקורבים לראש העיר הסביר שאין מה לדאוג, תושיית הנהגים תפתור את הבעיה זמנית לפחות.

לא עוד תכנון ארוך טווח ומייגע, לא עוד תוכנית בשלבים, הלאה הרכבת התחתית, הלאה המלחמה בבירוקרטיה המשתקת, יחי התושייה.

ואכן, עבדכם הנאמן כותב שורת אלו הוא "תושאי מומחה" בנסיעותיי לפראק ההיי-טק אפק אשר ליד ראש העין, תוך כשאני ואחרים חוצים ברכב שבילי עזים במקום כמו כפר ברא (יש דבר כזה) מתגלה לעינך ממרחקים מחזה אבסורד:

רכבי שטח נוסעים בשדות, רכבים גונבים שוליים, נהגים עצבניים או מיואשים מתקילים זה את זה. בין המכוניות מתרוצצים קבצנים, מנקים, מוכרי ארטיקים, שוטרי תנועה רגוזים התופסים עברייני קו צהוב (במקום לכוון את התנועה) ושאר מרעין בישין.

והכל אפוף בענן סמיך של תושייה ואלתור ומה לעשות?, גם חוסר תכנון.

ועתה, כשהתושייה מגיעה מהפריפריה אל תוככי תל אביב לא נותר לי אלא להיפרד מקוראי, הנהגים התל-אביביים המעונים, בשירת אנו הולכים ברגל הופה היי, הופה היי...