|
סיטואציות "קפקאיות" הזויות
|
|
|
|
|
אזהרה 1: פוסט זה לא ידידותי לכל מי שמקצועו רופא או עורך דין, לכן לבעלי שני המקצועות הנ"ל מומלץ בחום לדלג הלאה.
אזהרה 2: הפוסט הזה עלול להוציא ממני וידויים אינטימיים לכן מי שמעדיף את דמותי אפופה במסתורין, אנא, הימנעו מקריאתו.
כל אזרח השומר על החוק ודואג לבריאותו מוצא עצמו לפחות פעם בחיים נזקק לעורך דין (הרי במדינה דמוקרטית חיים אנו, ולכן כל אחד יכול לתבוע כל אחד על כל דבר) ולרופאים. לרופאים הרי אנחנו זקוקים כמו לאלוהים. אין מה לעשות, ללא התערבותם של "השיפוצניקים" של המכונה העצומה שקיבלנו בירושה מאלוהים (הגוף), היא עלולה להתקלקל ואין דבר המשתווה לתחושה הפיזית של חולי.
שני מקצועות כה חשובים וכה נחשקים! כל אימא ישראלית חולמת שהילד המוכשר שלה יהיה אם לא זמר או דוגמן אז לפחות עורך דין או רופא. הפריסטיג' של שני המקצועות האלה בחברה שלנו גורם להם להיות כל-כך קשים להשגה שרק החרוצים והמבריקים ביותר מצליחים להשיג אותם. תהליך הקבלה ללימודים קשה, הלימודים מייגעים והסטאז'ים הבלתי-נסבלים עוברים על האנשים המוכשרים האלה בדרכם אל המשרדים היפים שלהם, לשם מגיעה אני, הלקוחה התמימה שזקוקה לעזרה.
עד כאן הרקע. עכשיו אני רוצה לספר לכם שני סיפורים (כמובן בלי לנקוב בשמות כי תביעה אחת על הוצאת דיבה הספיקה לי).
קרה הדבר ואני והאופנוע שלי היינו מעורבים בתאונת דרכים קלה. כולם בריאים ושלמים טפו טפו טפו עם קצת מכות יבשות ורק האופנוע נזקק לתיקונים. אנוכי מגיעה לעורך הדין, שמומלץ בחום על-ידי אחד החברים, כדי לטפל בתביעה נגד חברת הביטוח ונגד האיש החביב שנכנס בי (שאת מוצאו אני לא אציין כי תאשימו אותי בגזענות) ומסר פרטי ביטוח לא נכונים על-מנת להתחמק מתשלום על הוצאות התיקון של האופנוע. חודשים על-גבי חודשים נמשך הטיפול בעניין הפעוט הזה (ועד היום הזה הסוף אינו נראה באופק).
המתמחות המשועממות במשרדו של עורך הדין המהולל, שמטפלות בתיקים הלא רווחיים כמו שלי, מצליחות לגרור כל עניין שבועות על-גבי שבועות וכל פעם מסיבה מוצדקת אחרת. פעם בית המשפט בפגרה, אחרי זה הוא בשביתה, אחרי זה הפקידה לא מוצאת איזה טופס, אחרי זה הפקידה טועה בסכום אגרת בית המשפט... ואני שוב ושוב-ושוב נגררת לעיר אחרת כדי לחתום, לשלם ושוב לחתום. סיטואציות "קפקאיות" הזויות ואין להן סוף.
כשמגיעה שעתי להתלונן ולבקש תשובות, בעל המשרד (ועורך הדין הבכיר) עם ותק חיים הזהה לזה של סבא שלי גוער בי כמו בנכדה האינפנטילית שלו, על כך ש"איני יכולה ללמד אותו לנהל את משרדו כי כך הוא מנהל אותו כבר 50 שנה" (והאמת היא שעכשיו אני מבינה למה אחרי 50 שנה המשרד נמצא איפה שהוא נמצא, נראה איך שהוא נראה, ומעסיק את הגאונים שהוא מעסיק). רק כדי להבהיר את העניין סופית, התאונה קרתה לפני שמונה חודשים וחצי והעניין עדיין "בטיפול".
עד כאן מקצוע אחד מהולל, וחוסר מקצועיות אחד משביז.
קרה הדבר וחברי חלה. כאבים נוראים מתחת לבתי השחי. אנחנו מגיעים למרכז חירום של קופת החולים שלו (שכמובן לא אציין את שמה) ואני המומה, איזו קידמה, איזו מרפאה, איזה שירות ואיזו השקעה! האם יתכן כי שנות האלפיים הגיעו סוף-סוף למוסד הרפואי הישראלי? אחרי טיפול יעיל וזריז, "בדיקת דם", "ספירת שתן" וביקור אצל רופא, אנחנו יוצאים מאושרים עם שני מרשמים רציניים ומצפים להבראה מהירה מדלקת בבלוטות הלימפה.
ההנחיות לנטילת הכדורים שקיבל חברי מהרוקחת היו מפחידות יותר מהמחלה עצמה והסתכמו ברשימה הבא של אזהרות: לא להיחשף לשמש, לא לאכול מוצרי חלב לא לשכב אחרי נטילת התרופה, לא X ,Y ,Z, ולא כדאי גם Y ,Z ,X.
בלילה הראשון אחרי נטילת התרופה, הזיות, חום 39 וכאבים שלא מרפים. כנ"ל בלילה השני. אני בודקת באינטרנט ומגלה כי התרופות שבולע חברי בקפידה הן אנטיביוטיקה נגד מלריה, שתופעות הלוואי שלה קשות יותר מהמחלה עצמה ומשכך כאבים נרקוטי פרה-היסטורי כל-כך, שאפילו אופטלגין נוזלי משוכלל יותר ממנו. בהמשך, מרופא אחר, חבר שלי קיבל אנטיביוטיקה שונה, במינון מפחיד של 2000 מיליגרם ליום, שעלולים לשאוב את כל אנרגיות החיים גם מאדם מאוד חסון. אם תהיתם, עבר מאז כבר שבוע והחבר עדיין מאוד חולה.
לא אמשיך לפרט ולהתלונן, כי נראה לי שהתמונה כאן ברורה, הבדיחות שלמטה לא נכתבו סתם!
- מהו ההבדל בין רופא לאלוהים?
אלוהים לא חושב שהוא רופא!
- מה משותף לעו"ד ולחוקן?
אתה שונא את שניהם עד שאתה צריך אחד, וגם אז אתה שונא אותם.