האם הביטחון האישי בסכנה?

עד לא מזמן, המונח ביטחון הפנים התייחס לכל מה שקשור בפעילות טרור חבלנית עויינת. האיום העיקרי על שלומם וביטחונם של האזרחים שומרי החוק נשקף מצידם של טרוריסטים. אירועי הימים האחרונים הופכים את ההגדרה הזאת על פיה: הטרור כמעט הודבר לחלוטין- חייהם של האזרחים ושלומם עדיין מצויים בסכנה, הפעם מצד עבריינים תוצרת בית. מה שחמור אף יותר היא העובדה שהסכנה אורבת מצידם של אזרחים נורמטיביים, רעים לבילוי ולשתייה, אבות ובני משפחה, שכנים לספסל באוטובוס או שכנים מעבר לדלת.

עוד בשנת 2005, עת כיהנתי כמפקד המחוז הצפוני, הגעתי לכלל מסקנה כי המושג "ביטחון הפנים" כמגדיר את ייעודה של המשטרה, מורכב מאוד ואף קשה להגדרה חד- משמעית. אחרי הכל, מי מסכן את ביטחון האזרחים ומה בין ביטחון הפנים לביטחון הגבולות?

בעקבות כך התקיימה פגישה עם צוות המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), בראשותו של האלוף ((מיל.)) גיורא איילנד, כדי לדון במונח "ביטחון פנים" ובתוכנו.

לאחר דיון במשרדי במחוז הצפוני, המונח "ביטחון הפנים" שונה ל"ביטחון הציבור" ובהמשך, ל"שלום הציבור". השינוי בהגדרה אינו סמנטי בלבד, אלא צופן בחובו שינויים בגישה שלנו לשמירת שלומו של הציבור.

את אירועי החודשים האחרונים אין דרך טובה להגדיר אלא כטרור מבית. שלומו וביטחונו של הציבור רופף, הולך ונפרע. מעולם לא הייתה תחושת האימה וחוסר הביטחון האישי מעורערת כפי שהיא היום. התיאור הקולע ביותר לאווירת הימים האלה מצוייה בספר דברים: "בבקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה".

כמעט אין צורך בתזכורת. האירועים כולם חרוטים בזיכרון של כולנו: רצח משפחת אושרנקו, רצח קרפ בחוף תל-ברוך לעיני אישתו ובתו, פיגוע הירי במרכז ההומו- לסבי, ובימים אלה, אב החשוד שרוצץ את גולגלתה של בתו בת ה-8 חודשים, רצח הילד לאון קלנטרוב בן ה 7 כנראה בידיהם של שני אחים פדופילים, רצח הצעיר קולגניקוב בידי חברו ואונס האם במשך יממה בדירתם. וזו רק חלק מהרשימה. דוגמאות בודדות מתוך גודש מעשי הזוועה המבעיתים ומטלטלים את החברה. האיום איננו רק במספר מעשי הטרור מבית אלא בחומרתם. אנו מתוודעים לאלימות קשה במקומות שלא הכרנו קודם.

בעצם, שום מקום איננו בטוח עוד. המלחמות בין ארגוני הפשיעה מביאות לפגיעה בין העבריינים, אך גם בחפים מפשע. דפוס בעייתי אחר, המערער את הביטחון האישי הוא הסגת גבול, פריצה לבית. גם ביתו של האדם שוב איננו מבצרו. כשהמבצר נפרץ- האדם לא יחוש שוב את הביטחון כפי שחש קודם (ומי שחווה זאת, יודע). והרחוב הסואן והרוגש ממילא לא היה בטוח מעולם ועתה הוא בטוח אף פחות.

גם תאונות הדרכים הן עבריינות ובריונות לשמה. זו לא מכת גורל ויוכיחו זאת נתוני שנת 2009, המציגים ירידה של 20%. מניעתן- בידנו. על ההתנהגות הפרועה על ההגה נוספים עוד גורמים המעודדים את האלימות ומשמשים לה תירוץ ובראשן שתיית האלכוהול. לכל אלה, אני קורא הפרת חוק גסה ובריונות פרועה.

בבחינת הגורמים לפגיעה בגוף ובנפש אזרחי המדינה בשנת 2009 עולה התמונה הבאה במאזן הדמים:

• בתחום הפיגועים החבלניים (פח"ע), נרצחו 6 אזרחים.

• בתחום הפלילי, כולל מאבקים בין ארגוני הפשיעה לבין עצמם, נרצחו 126 אזרחים.

• בתחום תאונות הדרכים, נהרגו 348 בני- אדם, לעומת 449 בשנת 2008.

מהנתונים עולה כי בפשיעה נרצחים פי 21 מאשר בפח"ע ואילו בכבישים פי 58 אנשים משלמים בחייהם.


והנה למרות כל אלה מוסיפה מדינת ישראל להעמיד בראש סדר העדיפות את המלחמה בטרור- הן בתקציבים והן בהקצאת כוח אדם איכותי - בשעה שהמלחמה בטרור הפנימי מוסיפה להידחק אל שולי סדר העדיפות. העיתונות אומנם נרעשת ונרגשת עם כל מעשה רצח נוסף ומחפשת אחר האשמים, אבל רשויות החוק נאלצות להוסיף ולהתמודד בתקציבים המתכרסמים והולכים. הנתונים על מספר הנרצחים וההרוגים בשנת 2009 מלמדים עד כמה סדרי העדיפות שלנו משובשים. אומנם, בשנים 2001 עד 2003 היה מספר הנרצחים בפיגועי טרור גבוה יותר, אבל אלה היו שנים מטורפות, קשות במיוחד, שבהן שלט טרור המתאבדים. מאז, מספר הנרצחים בתחום הפח"ע, מצוי בירידה משמעותית, ובשנת 2009 נרשמה ירידה משמעותית בנפח הפיגועים ביחס לשנים קודמות. הירידה בנפח הטרור הובילה לירידה במספר הנפגעים.

הבעיה העיקרית של החברה הישראלית בתחום "שלום הציבור" כיום היא העבריינות הפלילית. אנשים שאיבדו שפיותם, שתיינים, עבריינים משפחות הפשע הנאבקות זו בזו ובנוסף לאלה-בריוני הכבישים. מבדיקת הנתונים מתברר בעליל כי הסיכון ממעשי פשע ומתאונות גבוה בהרבה מזה הנשקף מטרור מחבלים. ולכן, באומרנו "ביטחון פנים" או "שלום הציבור", עלינו לתת עדיפות לטיפול בשני תחומים אלה- הפשיעה ותאונות הדרכים.

הגיעה השעה- ובאומרי זאת אני מקווה שלא אחרנו אותה- לשנות את הגישה מן הקצה אל הקצה. ישראל נתונה כיום במלחמה קשה המאיימת עליה והאויב איננו פושט מן הגבולות אלא אורב בתוכנו. יש הכרח להפוך את המשטרה ליעילה ואיכותית יותר. יש להגדיל את התקציבים ולרכוש את אמצעי השיטור המשוכללים ביותר כדי לצייד את השוטרים בהם. ולא פחות מאלה- יש לבדוק שוב את האמצעים שמעמיד החוק למאבק בפשיעה החמורה כמו גם בביעור עבריינות הרחוב. עלינו לבדוק אם ההגנה על חירויות הפרט ועל זכויותיו אינה באה על חשבון ביטחונה של החברה. כאשר החוק שומר, למשל, על פרטיותו של מי שהורשע בפדופיליה ושוחרר, האם אין הוא מפקיר ילדים רכים ליצריו של העבריין.

נכון יהיה, בעת הזו יותר מתמיד, לשלב ידיים- שלטון מרכזי ושלטון מקומי, כאשר הציבור שותף, ולחזק את הביטחון העירוני בסוגיית פרויקט "עיר בטוחה"- טכנולוגיות, מצלמות, מרכז שליטה/ מוקד רואה וכח מבצעי מיומן ופרוס בשטח, כדי לצמצם את חלקה הגדול של אלימות הרחוב אשר רוצה להשתלט עלינו- ויפה שעה אחת קודם.