מכנה משותף, נמוך, רדוד וצהבהב, שזור כחוט שני בין תוכניות טלוויזיה מרכזיות המשודרות בערוצים המסחריים. החוויה המכוננת בכל אחת מתוכניות אלה היא – ההדחה. רק אחד זוכה. השאר נושרים כעלים, מודחים. רק אחד מנצח. השאר נופלים.
הדרך אל הניצחון רצופה אמצעים - מהם גסים, מהם מכוערים, מהם שליליים, שמקודשים כדי להגיע אל המטרה. הטלוויזיה היא לא בבואה של החיים. היא בועה המעוותת את השתקפותם. היא מעצימה. היא מייפה. היא משדרגת. היא מנפחת. היא מרטשת. טלוויזיה במהותה. טלוויזיה באשלייתה. טלוויזיה במירעה.
"הישרדות איי הפנינה" – איים שהם טיפה מרהיבה בזרם העכור של החיים - היא התמצית של כל הרע והמכוער. אנשים צעירים, יפים, שזופים, חצי עירומים, מתחרים זה בזה. על האגרופים הקמוצים עטויות כפפות משי. לכאורה נכרתות שם בריתות של אחווה וידידות, אבל מאחורי כל קריצה וכל תקיעת כף נעוצה סכין בגב. הכל מזויף. הכל מיופייף: המירוץ למיליון מכשיר כל שרץ (לרבות את אכילתו, נא, צמיג ומבעבע, מבחיל). איש הסוד של היום הוא איש הריב והמדון של מחר. או ההפך. הכל נגזר מהאינטרס. כמו בחיים, אבל עטוף בצלופן, עם איוושה קלה של מציצנות מתחת לחגורה.
המשותף לכל התוכניות, אשר שמות שלוש מהן בא לידי ביטוי בכותרת של מאמר זה, הוא התבדות ציפיות והתרסקותם של המצפים על סלע המציאות. לא כולם יכולים לנצח. רובם ככולם, להוציא אחד, או אחת, נידונים, בעל-כורחם, להפסיד, כלומר להיות מודחים. אלא שתועלת אחת בכל זאת ניתן להפיק מההפסד או מהכישלון – צורבים ומייסרים ככל שהם: גם למודחים יש עדנה. גם מודחים עשויים להיות ידועים ואף להתעלות למעלת ידוענים, להוון את המשך התמיד-קצר כאשר מפסידים לכסף. אכן, גם המפסידים הם לא בהכרח לוזרים. לטלוויזיה, המנמיכה, המשטחת והמרדדת, יש גם יתרון לא בלתי מבוטל: גם כשהמנצחים לוקחים את כל הקופה, נשארות מטבעות חסד אחדות למפסידים.
עצוב להפסיד. שווה להיות מודח.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
