רכוש נטוש

גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, צודקת כאשר היא מבקשת לזכות בתפקיד הנחשק של יו"ר דירקטוריון הבנק. וכי למה לא בעצם? הרי הבנק הזה משול לרכוש נטוש, ללא בעלים, שכל מה שצריך לעשות כדי לזכות בו הוא להתכופף, להרים אותו מן הרצפה ולהכניס אותו לכיס הפרטי. ממש כאילו הבנק הזה הוא שטר של מאה שקלים שנשמט ברחוב מידי בעליו, נמצא בדרך מקרה והגיע לידי עובר אורח שכלל לא טרח להרוויח אותו. אבל גליה מאור גם טועה. כי בתור יו"ר הבנק - אם תיבחר על-ידי עמיתיה - היא אמורה לפקח ולבקר את מדיניות הבנק ותכנון פעילותו, גם בעבר, אותה מדיניות שהיא גיבשה וניהלה במשך שנים רבות. משימה כזו היא בלתי אפשרית, אולי אפילו בלתי אנושית, שהרי איך יכול אדם כלשהו, מוכשר ככל שיהיה, לפקח על מעשיו וביצועיו בעין ביקורתית אובייקטיבית?

אם תשיג גליה מאור את משאת נפשה תהיה משמעות הדבר אחת - חילופי תפקידים עצמיים ובמקום להיות מנכ"ל רגיל היא תהיה מנכ"ל-על שעל פיה יישק דבר והכל ייעשה בדברה.

אך לא רק זאת הבעיה במינוי האפשרי של גברת מאור ליו"ר לאומי. בדרך כלל מי שממנה את המנכ"ל ו/או היו"ר של חברה ציבורית הוא הדירקטוריון שבו קיים ייצוג מדויק של אחזקותיהם של בעלי המניות. גליה מאור רוצה את תפקיד היו"ר כי "בא לה" עליו. אך בכוח המניות של מי חושבת הגברת מאור לשלוט בבנק? בכוח המניות של שלמה אליהו שעד עתה כלל אין לו אישור למנות דירקטורים? או אולי בכוח המניות של מדינת ישראל שאיננה בעלת גרעין השליטה בבנק? או אולי בכוח המצטבר של האסיפה הכללית של בעלי המניות? או אולי היא מבקשת להתמודד בכוח מניות הבנק בשיעור 0.02 אחוזים שהיא מחזיקה באופן פרטי?

ניהול בנק איננו יכול לעבור בירושה אוטומטית כמו בעסק משפחתי פרטי. עובדת חיים זו כלולה בחוק הקובע שמעבר של מנהל בחברה ציבורית לתפקיד דירקטור, ועל אחת כמה וכמה לתפקיד יו"ר, חייב בתקופת צינון של שנתיים. כלומר: אם גליה מאור חושקת עד מאוד בתפקיד המצוי מבחינתה על סף הנכסף, עליה לפרוש מתפקיד המנכ"ל וכעבור שנתיים להתמודד על מקום בדירקטוריון וממקום זה, אם תיבחר, תוכל להתמודד על המשרה הרמה. כך מחייב טוהר המידות במגזר הציבורי. נכון כי מאור יכולה לטעון כי בחירתה אפשרית כבר עתה, ללא תקופת צינון, כיוון שהיא ניחנה ב"כישורים עודפים" וכי קיימות "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לה להתמודד. ומאור כנראה יודעת, מתוך היכרות מעמיקה עם עמיתיה חברי ועדת הבחירה, שאופציה זו אפשרית. גליה מאור כנראה מאמינה שהחברים בוועדות השונות שאמורים לקבוע מי יכנס לדירקטוריון יתמכו בה, שהרי למה להם להמר על בחירת מנהל חדש, בלתי מוכר, שאולי לא "יתאים" להם?

שני אישים יוצאים רע בכל פרשת הסחבת במינוי יו"ר לבנק לאומי: שר האוצר יובל שטייניץ והבוס הכלכלי שלו ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם האישים המנסים לחמוק מפעולה כפי שמכתיבה להם אחריותם המיניסטריאלית המחייבת אותם להחליט מה הם רוצים לעשות. האם עדיף למכור בבורסה את המניות שבידי הממשלה ולהניח לכל בעלי המניות החדשים להחליט? או אולי למכור את החבילה הממשלתית למשקיע חדש שיצליח לייצר קבוצה אקטיבית של בעלי שליטה? או אולי לפעול בנתיב אחר שאיש לא הגה אותו עד כה. אם לא ינקטו פעולה יהפכו שני בעלי השררה האלה לזוג הכלכלי המוזר, שעל החזה המתוח שלהם ניתן לתלות את שלט החוצות המודיע כי הם האחראים להיווצרות המצב שבו הבנק הגדול במדינה יהפוך בפועל לרכוש נטוש. רכוש שהוא בבחינת אבידה שנמצאה מושלכת ברחוב וכל מי שמוצא אותה - כולל פקידים לא נבחרים שאינם מייצגים דבר חוץ מאשר את עצמם ואת תאוותם להשתלט על הבנק ולנהוג בו מנהג בעלים - יכול לומר: הבנק הזה הוא שלי ואני הוא זה ששולט בו, כי כך אני רוצה. אך קיים בשטח גם אחראי שלישי לפיאסקו: נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, שהצטייר עד כה כ"מבוגר האחראי", והוא זה שצריך להביע בהקדם את דעתו על ההליך המוזר הזה המתרחש לנגד עינינו ולאשר או לא לאשר את הבחירה, תהא אשר תהא.

הגיעה העת לשים סוף פסוק לפארסה הפיננסית הלאומית. על-פי החוק הקיים הממשלה היא בעלת הסמכות לקבוע מי יהיו הדירקטורים והיא זו שחייבת להשמיע קול צלול וברור ולהכריז קבל עם ועדה מי המועמדים "שלה" ואת מי היא מבקשת לראות על כורסת היו"ר, אותה כורסה מרופדת זהב שכל כך הרבה אנשים טובים חפצים בה.