מלבי האש

הלוחמה המילולית בין ישראל לבין סוריה, נטושה בכל עוזה. בסופו של דבר היא עלולה לדרדר את האזור כולו למלחמה של ממש.

הראשון שהצית את אש המלל היה השר-בלי-תיק מטעם הליכוד, יוסי פלד, ששימש בעבר כאלוף פיקוד הצפון. במפגש של "שבת תרבות". עם קהל-מאזינים-אזרחי בבאר-שבע רמז פלד כי עימות צבאי בלבנון הוא בלתי-נמנע וכי ישראל נמצאת, ללא ספק, בדרך לסיבוב נוסף.

די היה בדברי האזהרה האלה כדי להעמיד את צבא-לבנון בכלל ואת החיזבאללה בפרט במצב של כוננות והיערכות. למחרת היום נאלץ מנהיג מפלגתו של פלד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, להרגיע את הרוחות ולהבהיר כי הדברים כלל לא נאמרו על דעתו וכי פניה של ישראל לשלום.

אבל את ההתלהמות המילולית כבר אי-אפשר היה להפסיק. היא הייתה כאין וכאפס לעומת כדור השלג שהוסיף להתגלגל בחלל האוויר. בתחילת השבוע היה זה דווקא שר הביטחון, אהוד ברק, שמצא לנחוץ להצהיר בעצמו הצהרה לוחמנית. בהופיעו בפני פורום הפיקוד הבכיר של צה"ל, הוא ידע לאיים כי בהיעדר הסדר עם סוריה - עלולה ישראל להגיע עימה למלחמה כוללת. גם אם צדק ברק - העיתוי בדבריו היה אומלל ואנכרוניסטי.

פאשלה נוראה

סוריה, למי ששכח, לא סבלה מעולם הכרזות מלחמתיות. זכור עדיין לדראון "ליל הברווזים" של שנות החמישים במאה החולפת. תרגיל-גיוס שלומיאלי של יחידות-מילואים הביא אז לסף-מלחמה. באותו תרגיל גויסו היחידות בסיסמאותיהן בשידור חי ברדיו. הסורים פירשו זאת, ובצדק, כגיוס מלחמתי. על הפאשלה האומללה שילמו האחראים לה בכהונתם. ראש אגף המודיעין, אלוף יהושפט הרכבי, ואלוף פיקוד הצפון, מאיר זורע, הודחו מצה"ל.

אבל לישראל שיחק אז המזל שמי שעמד אותה שעה בראש השלטון בסוריה היה הנשיא חאפז אסד, השועל המדיני, שנחשב לממולח במדינאי המזרח התיכון של אותם ימים. אף שהיה אויבה המושבע והמסוכן ביותר של ישראל, ידע אסד, בסופו של דבר, להבליג. לזכותו גם ייאמר שמאז מלחמת השחרור ב-1948 שקט הגבול בין שתי המדינות, זולת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

היוצר והגולם

רצה הגורל שנשיא-סוריה הנוכחי, בשאר אסד, לא ניחן באותן סגולות מדיניות של אביו. אצבעו קלה מדי על ההדק, ודי במלל חפוז כדי להצית את האש. וכך, בעקבות אזהרת אהוד ברק ממלחמה - עלתה השבוע מלחמת המילים מדרגה נוספת. היה זה כשבשאר אסד הכריז שישראל גוררת את האזור כולו למלחמה. במקביל גם הזהיר שר החוץ הסורי שמלחמה כזאת תגיע לכל עיר בישראל.

אבל מי שהגדיש יותר מכולם את הסאה היה לא אחר משר החוץ, אביגדור ליברמן. האיש, שהוא חסר כל בינה מדינית בכלל ודיפלומטית בפרט, עוד הוסיף שמן למדורה הבוערת כבר בלאו הכי. היה זה כשליברמן מצא לנחוץ להצהיר כי אם, אומנם, יידרדר האזור למלחמה - יפסיד אסד את השלטון בארצו.

התגרות שאין לה אח ורע ביחסים קורקטיים בין שתי מדינות, אף שהן אינן חתומות על הסכם-שלום ביניהן.

בהידרדרות המילולית הזו אין אלא כדי להעיד על חולשתו של ראש הממשלה. למרבה הצער לא מסוגל בנימין נתניהו לרסן את בן-טיפוחיו הנורא מן העבר, שממנו הוא ירא עכשיו יותר מכל. ככה זה כשהגולם מצליח לקום על יוצרו; ובמקום שהיוצר יעשה כל מאמץ לכבות את האש - הוא רק מאפשר לגולם שלו ללבות אותה.