מה רוצים משר החוץ ליברמן?

במזרח התיכון קיימת מציאות שכולם יודעים ויודעים היטב ששתי מדינות לשני עמים הוא מוצא שבכורח הנסיבות הקיימות לא יתקיים. חייבים למצוא פתרון אחר. אלא ש"כולם" מסרבים להודות בכך בפומבי. השימוש המכוון "בפי כל קול" בטקסטים פציפיסטיים היה מלאכותי ונפוץ עד שהגענו לדברי האיום הסורי. אצל הפלשתינים הרצון למחיקת ישראל, גובר יותר מן הרצון שלהם למדינה פלשתינית עצמאית משלהם. לכן לא תקום מדינה פלשתינית. יש הטוענים כי בדיונים על שתי מדינות, הפרטים כבר ידועים (תוכנית קלינטון). אלא שבדיונים כאלה מפגינה ההנהגה הפלשתינית "המתונה" עמדה כי המקסימום שישראל מוכנה לוותר, הוא אפילו איננו המינימום "שהם" הפלשתינים מוכנים לקבל. וכך לאחר כל ויתור או ג'סטה ישראלית יבוא "משבר" יזום כדי שנקודה זו תשמש נקודת הראשית עבורם למשא-ומתן הבא. וחוזר חלילה. והטרמינולוגיה בשימוש אצלם היא החלטת האו"ם 190.

מצרים גם היא איננה מעוניינת במדינה בגדה שהסיכוי שלה שתהייה חמאסית גדול ביותר ותחזק את זו שברצועה, לה היא מתנגדת בחריפות. גם ירדן, שבה האוכלוסיה הפלשתינית מרכיבה את הרוב, לא מסכימה למדינה פלשתינית אוטונומית שכנה צמודה לידה. ולחליפין צבא ישראלי בבקעת הירדן איננו מקובל על-ידי הפלשתינים "המתונים". לכן על-פי ירדן, מדינה פלשתינית בגדה, שסופה אולי שלטון חמאסי, תהווה סכנה ואיום צבאי להמשך קיום שלטון המשפחה האשמית. זאת ועוד, גם בהסכם חלקי ואו זמני, בין ישראל לבין הפלשתינים תושבי הגדה, לא מובטח לישראל, לקבל מצב שבו שלושת סוגי הטילים העיקריים, טילים נגד שירון, טילים נגד מטוסים, וטילים נגד אוכלוסיות אזרחיות לא יימצאו בגדה. וכל אלו הנימוקים הם ללא כל קשר לסוגיית ההתנחלויות. הדרישה על כן להקפאה בהתנחלויות היא תרוץ טקטי פלשתיני של כיסוי שאותו "קנו" בתחילה האמריקנים. הגם שהם לא קיבלו כמצופה כל תמורה, משום מדינה ערבית "מתונה". האמריקנים, במיוחד הנשיא אובמה, בראיון סיכום שנה לכהונתו בשבועון "טיים", למעשה הודה כי הבין בשגיאתו זו מאוחר.

דברי האיום הסוריים העכשיוויים נאמרים ברקע שבו "כאילו" כל הגורמים המבקרים את תשובת השר ליברמן לאיום הסורי, כולל העיתונאים והפוליטיקאים בישראל "אינם יודעים" שהמזרח התיכון כולו נמצא במירוץ חימוש. החמאס ברצועת עזה, דרך המנהרות וגם בגדה המערבית, החיזבאללהבעזרת סוריה ואירן, סוריה, מדינות המפרץ, סעודיה וישראל. ויתכן אפילו שהמזרח התיכון נכנס כבר לאיזו שהיא סוג של מלחמה קרה (גרעינית), בין ישראל ואירן.

השקט הנוכחי באזור הוא מדומה וכולם מתחזים בו. אויבי ישראל מחכים מצפים להזדמנות כל שהיא. כרגע הם בהרתעה. והנה בא לו נאום הרצון לשלום של השר ברק, ולאחריו כתשובה באו דברי האיום הסורי, ולבסוף תשובת השר ליברמן. ובאווירה כללית שכזו מאשימים העיתונאים דווקא את שר החוץ ליברמן ואו את נתניהו ואו את אשתו שרה. לאחרונה נטלו אתנחתא "מנשיכת הרוטוויילר" התקשורתית המסורתית שלהם כלפי השר ברק. אין ספק כי מדובר כאן על ביקורת עיתונאית שבעליה לוקים בפגם באינטליגנציה הרגשית, במיוחד כאשר אין הפקת לקחים קוגניטיבית.

ראוי להדגיש כי נאום בר-אילן של שר החוץ ליברמן, והקריאה של ברק, שר הביטחון, בנאום הרצליה, לשלום עם הסורים, כאלטרנטיבה ראויה, קודם לכן, משתלבים היטב במסורת אסטרטגית מדינית ביטחונית אותה קבע כבר דויד בן-גוריון, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון. בן-גוריון טען, כי "עלינו להיות בעלי יכולת ליזום מהלך צבאי, אם כי בסופו של דבר השלום הוא תנאי לקיומנו. לשם כך עלינו ליצור קשר עם מעצמה. אחרת, לא נוכל להשיג את ההישגים ההתקפיים שלנו".

בנאום בתחילת שנות החמישים, בפני קצינים בכירים של צה"ל, אותם העריץ, שטח ראש הממשלה ושר הביטחון את אסטרטגיית הביטחון שלו, שהיא רלוונטית גם להיום. וכך אמר: "יש הבדל עמוק בין מצבנו בסכסוך ובין מצב הערבים. הערבים תקפו אותנו: אנו ניצחנו. אז הם זוממים סיבוב שני. נניח שבשנה איקס יבוא סיבוב שני וננצח שוב. הם אז ייזמו סיבוב שלישי. לנו לבד אין אפשרות של פתרון קבע לסכסוך בינינו לבין הערבים כל זמן שהערבים אינם רוצים בו. לנו אין אפשרות להפסיק את הסכסוך, אבל הם יכולים, ואז הסכסוך בינינו יחוסל. אבל אפשר לקרבם לרצות להפסיק את הסכסוך, וזה בכוח ההרתעה שלנו, בצה"ל איכותי שלא כדאי להתעסק איתו".

מסקנות: בסייפי יצוין, כי מבנה המשטר בישראל תמיד מצריך את ראש הממשלה, מצד אחד לנהל ממשלה אפקטיבית ומצד שני, בד-בבד, לתחזק ולשמר את הקואליציה שלו. לכן ראוי להזכיר שבדיון הציבורי קיים הויכוח סביב שינוי שיטת ממשל, כדי לצמצם עד כמה שיותר את הצורך של ראש הממשלה הנבחר בפעילות "התחזוקה" ויותר לניהול המדינה. תוך כך הסקרים מראים שלמרות התבטאותו המובנת ושאינה חדשנית, של השר ליברמן, מידת הפופולריות שלו עקבית ונשמרת גם ללא הנאום. ותחזוקה זו לא שימשה עילה עבורו להתבטאותו אותה הבינו היטב הסורים "שבשכונתנו". כזהו המקרה של ראש הממשלה נתניהו. כך שלא נותר אלא להבחין שמידת הביקורת על השר ליברמן איננה במקומה, איננה מדתית, מלווה בדעה קדומה, במוסר כפול בולט של עיתונאות רדודה ושל פוליטיקה ריקנית.

להלן מספר מקרים שממשלות ישראל השונות איימו אישית על ארמון הנשיאות והנשיא אסד הסורי עצמו. כל המידע מבוסס על מקורות זרים באינטרנט.

מקרה ראשון: ביום ראשון 25.06.06 נחטף השריונר גלעד שליט. בעקבות זאת, ביום רביעי 28.06.06 של אותו השבוע, רביעיית מטוסי 16F ישראלים ערכה גיחה מבצעית נמוכה מעל ארמון הנשיאות הסורי, כשאסד היה בו, סמוך לעיר הנמל הצפונית לטקייה שבסוריה, והשמיעו בומים על-קוליים. בעקבות הגיחה הישראלית הורה הנשיא אסד למנהיג החמאס המוצא מקלט במדינתו, חלאד משעל, להנמיך פרופיל ולצמצם הופעותיו בפומבי. הגיחה היא חלק מפעילות צה"ל הנגזרת מעמדת ממשלת ישראל הכרוכה בהבנה כי ההנהגה הסורית נותנת חסות ותמיכה לראשי הטרור בדמשק בראשם משעל, מנהיג החמאס, שהורה על החטיפה של החייל גלעד שליט.

מקרה שני: ב-6 בספטמבר 2005 מטוסי קרב ישראלים ביצעו טיסה ביעף נמוך מעל חווילתו של הנשיא בשאר אסד בלטקיה, כשהוא הייה שם. בתגובה התבטאו גורמים סוריים בכירים, כלפי חוץ, כי אם עוד פעם אחת מטוסים ישראלים יחדרו למרחב האווירי הסורי, סוריה תגיב בפעולות צבאית נגד מטרות ישראליות. אבל בד-בבד כלפי פנים, מיהרו להודיע להנהגת הטרוריסטים לחדול זמנית ממעשיהם.

מקרה שלישי: לפי מקורות זרים, גם אחרי הפיגוע בקניון "השרון" בנתניה ביום 12.7.05 נערך יעף מטוסי חיל האוויר מעל משכן הנשיא אסד בסוריה. בעקבותיו, אסד הזדרז להודיע למחבלים להוריד פרופיל.

מקרה רביעי: בקיץ 2003 ביצע חיל האוויר תקיפה של מחנה אימונים של ארגון טרור בלב סוריה וכן ביצע יעף מעל ביתו של אסד. התקיפה באה בעקבות פיגוע שבוצע בישראל וההוראה הישירה לביצועו באה מאדמת סוריה.

מקרה חמישי: יום לאחר הפיגוע במסעדת "מצא" שבחיפה, 31.2.02 חגו מטוסי חיל האוויר מעל ארמון הנשיאות הסורי, כשהנשיא הסורי שהה בו. מדובר הייה בצעד של ממשלת ישראל, בעל משמעות רבה, בעיקר נוכח הצהרות בכירים בישראל על הקשר של חאלד משעל לפיגוע בישראל.

מכל סדרת הדוגמאות הללו, ברור כי איום אישי ממשי על נשיא סוריה, כפעולה טקטית מרתיעה למניעת טרור או כהרתעה לפעולה צבאית של האויב, הייתה יעילה ומעשית. הדברים נעשו בעבר על-ידי ממשלות ישראל השונות ואין בהם כל חידוש. על כן מתמיהה ביותר הטפילות העיתונאית על השר ליברמן בעניין שעסקינן.