יש הרבה מאבקים חשובים, שבעלי-מצפון בישראל מצווים לקחת בהם חלק. בין השאר (בסדר מקרי):
המאבק לשמירה על איכות הסביבה, למען עתיד כדור-הארץ.
המאבק לדמוקרטיה, נגד מגמות פשיסטיות למיניהן.
המאבק לזכויות-האדם ולזכויות-האזרח.
המאבק הפמיניסטי.
המאבק על זכויות ההומוסקסואלים והלסביות.
המאבק למען צדק סוציאלי וסולידריות חברתית.
המאבק למען שוויון זכויות לציבור הערבי במדינה.
המאבק נגד הפלייה עדתית.
המאבק נגד השתלטות הדת על המדינה.
המאבק למען זכויות החיות.
ועוד ועוד ועוד ועוד.
מה משותף לכל המאבקים האלה? כולם שייכים לעולם הרוחני הליברלי, ה"מתקדם". כל אחד מהם ראוי לכך שאדם, ובמיוחד אדם צעיר, יתמסר לו בלב ובנפש. אבל, ככלות הכול, כולם משמשים כיום תחליף למאבק העיקרי - המאבק לשלום עם הפלסטינים.
קיימת סכנה שכל המאבקים האלה יהפכו למעין "ערי מקלט" לאידיאליסטים צעירים, המקדישים את עצמם למטרה נעלה, ולא נשאר להם הכוח להירתם למאבק העיקרי.
מכיוון שכל אחד מהמאבקים האלה אכן חשוב ונועד למטרה טובה, אי-אפשר לבוא אל הפועלים למענם בטענות. יש עשרות רבות של ארגונים הפועלים בתחומים אלה, ואלפי בני-אדם מצוינים, נשים וגברים, ותיקים וצעירים, המקדישים את מירב מרצם וכוחם למאבקיהם. גם אני הייתי נרתם ברצון לכל אחד מהמאבקים האלה.
אלמלא... אלמלא היו כל המאבקים האלה - כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד - באים עכשיו על חשבון המאבק לשלום. בעיניי, השלום עומד מעל לכל שאר המטרות, ולו רק מפני שהצלחת כל שאר המאבקים תלויה בתוצאות המאבק האחד הזה.
המלחמה האינסופית יוצרת מציאות של כיבוש ודיכוי, של הרג והרס, אכזריות וכוחנות, התנוונות מוסרית והתבהמות כללית. האם ניתן במציאות כזאת להגשים אידיאל כלשהו? האם אפשר, לדוגמה, לקדם את הפמיניזם במדינה שבה שולט מיליטריזם שוביניסטי שלוח-רסן? האם אפשר להציל את בעלי-החיים מעינויים כאשר מופעלים עינויים נגד בני-אדם כדבר שבשגרה? האם אפשר להציל נחלים ויערות, ציפורים ונמרים, כאשר מפציצים ומפגיזים שכונות-מגורים בזרחן לבן?
השאלה העיקרית היא, כמובן, מדוע בורחים בעלי-מצפון מחזון השלום.
זוהי עובדה: השלום הפך אצלנו כמעט למילת-גנאי. אדם הגון אינו רוצה להיראות בחברתו. בשיחה פוליטית מנומסת הס מלהזכירו. אנשים עושים תרגילים מילוליים, ממש לולייניים, כדי לעקוף את המילה. הפוליטיקאים מדברים על "סוף הסכסוך", "מעמד הקבע" ו"הסדר מדיני", ובלבד שלא להזדקק למילה הפסולה.
מדוע? קודם כל, המילה "שלום" נוצלה כל-כך הרבה פעמים עד כי התרוקנה כמעט מתוכן. מרוב שימוש לרעה נשחקה עד דק. אפשר לשנות את הפסוק הקלאסי של ההוגה הבריטי, הד"ר סמואל ג'ונסון, ולומר שאצלנו "השלום הוא המפלט האחרון של הנבל". או, כסיסמת ממלכת-הרשע בספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: "המלחמה היא שלום".
כל-כך הרבה פעמים התעוררה אצלנו תקוות השלום, וכל-כך הרבה פעמים היא נכזבה, עד כי עצם התקווה מעוררת חשד וחשש. מה קרה לתקווה הגדולה מכולן, הסכם-אוסלו ולחיצת-הידיים ההיסטורית? מה קרה לנסיעתו המהוללת של
אהוד ברק לקמפ-דיוויד? אי-אפשר לדרוש מאדם רגיל לחקור מה קרה שם בעצם ומי אשם. הוא רואה רק את העובדות הפשוטות: קיווינו לשלום, קיבלנו מלחמה.
הגיעו הדברים לידי כך שגם תנועות-השלום עצמן חוששות להזכיר את המילה בהצהרותיהן. גם הן מחפשות מילים נרדפות (שהן מילים רודפות) כדי להימנע ממנה.
הדעה הכללית היא שאסור לבוא לאנשים צעירים ולדבר איתם על שלום. חלילה לנו. הם בטוחים שהמלחמה היא מצב קבוע, שהשלום הוא אשליה, מליצה נבובה של פעם. הם משוכנעים שנגזר עליהם, על בניהם ובני-בניהם (אם יישארו כאן), להילחם שוב ושוב, עד קץ הימים. הם לא רוצים לבזבז את זמנם על שטויות כמו השלום. מוטב להם לשמור על הנמרים במדבר יהודה והנשרים ברמת-הגולן מאשר לרדוף אחרי יונת השלום, שלא חוו אותה אף פעם.
אנשי שמאל מתגאים בכך שפיתרון "שתי מדינות לשני עמים", שהיה פעם שיגעון של קומץ בעלי-חזון, הפך עכשיו לקונסנזוס עולמי. זהו אכן ניצחון כביר. אבל הוא מתגמד מול הניצחון של הימין, שהצליח להפוך את "אין לנו פרטנר לשלום" לאני-מאמין לאומי. בלשון מודרנית: השלום אאוט, כל השאר אין.
השבוע קבע
גדעון לוי בשיחה טלוויזיונית שאין בכנסת הנוכחית אף לא חבר-כנסת יהודי אחד שהשלום עומד בראש מעייניו.
יש המזכירים בהקשר זה את
ניצן הורוביץ, חבר-הכנסת החדש של מרצ. במשך שנים שימש כפרשן לעניינים בינלאומיים בטלוויזיה, והדביק את הקהל בהתלהבותו לכל מאבק למען השלום והצדק בעולם. דיבורו הנרגש, עם נטייתו להזדהות עם החלשים, רכשו לו את אהבת הקהל.
והנה, מאז שהגיע לכנסת, ההתלהבות כאילו דעכה. כעת מנהל הורוביץ מאבק-איתנים נגד מבצעי-המכירה של חנויות-הספרים. והשלום? הכיבוש? הס מלהזכיר.
זה נכון לגבי כל סיעתו, מרצ, שהייתה בימי זהרה מפלגת-השלום הציונית בהא הידיעה וירדה מנכסיה. כדי להתאושש היא מעלימה את עניין השלום ככל שניתן. כשאין מנוס מלהזכירו, היא עושה זאת כמו יהודי שמנשק מזוזה ונוצרי שמצטלב - וממהרת הלאה.
מעניין איך זה קרה. כאשר הקימה
שולמית אלוני את התנועה ב-1973, ערב מלחמת יום-הכיפורים, היא הייתה בעיקר לוחמת לזכויות-האזרח. במיוחד הצטיינה במאבק נגד הכפייה הדתית ולמען זכויות-הנשים. השלום תפס אצלה מקום משני. אולם כמנהיגת מרצ היא תפסה שאי-אפשר להגשים את מטרותיה בעולם של מלחמה, ועניין השלום תפס בהדרגה מקום יותר ויותר מרכזי בתפיסתה. כאשר התרחבה המפלגה והפכה מ"רצ" ל"מרצ", היא הייתה לסיעת-השלום הציונית המובילה, תקוות השמאל הציוני.
בשנים האחרונות התהפך התהליך, כמו סרט-וידיאו המתגלגל אחורה. השלום נדחק ממרכז סדר-היום של מרצ וכמעט נעלם. היא חזרה להיות מפלגה של זכויות-האזרח. בינתיים ירדה הסיעה מ-12 חברי-כנסת לשלושה.
הימין הישראלי, הממומן על-ידי מיליארדרים אמריקניים ימניים, יהודים ואוונגליים, פתח השבוע בהתקפת-מחץ על "הקרן הישראלית החדשה", התורמת ביד רחבה לרוב המאבקים הטובים המוזכרים לעיל.
גילוי נאות: "גוש שלום" לא קיבל ממנה מעולם גרוש אחד. הקרן בורחת מתנועות-שלום כמו מאש. אך זה לא עוזר לה. הימין רודף אותה. גם מי שעוסק "רק" בזכויות-האדם אינו נמלט מגורל זה. ערי-המקלט אינן חסינות.
עניין השלום יחזור למרכז הבמה, מפני שהוא יחרוץ את גורלנו - גורלנו כיחידים וכמדינה. אי-אפשר לברוח ממנו.
מובן שאסור לוותר על המאבקים לכל אותן המטרות החשובות, גם כאשר חיסול הכיבוש וכינון השלום עומדים בראש כל המטרות.
אני מצפה ליום שבו יתאחדו כל המשתתפים במאבקים האלה ויאחדו את אוצרות כוח-האדם הנפלא שלהם, את התלהבותם, כישוריהם, אומץ-הלב והתושייה, ובעיקר את כוחם להתמסר לרעיון וחזון - למאגר אחד, למאבק מרוכז למען ישראל האחרת, כאשר המאבק על השלום הוא חוד-החנית שלו. בתנועה משותפת גדולה יזינו וישלימו כל המאבקים החלקיים זה את זה.
ביחד ינהלו את הקרב המכריע - הקרב להקמת הרפובליקה הישראלית השנייה.
