האם איבדה רשות השידור את זכות קיומה?

למרבה המזל התלונן המאזין אריאל כהן, באמצעות "האגודה לזכות הציבור לדעת", בפני הממונה על קבילות הציבור ברשות השידור, אלישע שפיגלמן. האומבודסמן נחרד כמותו מן הדברים וקבע כי "הדברים מופרכים מהבחינה העובדתית ובוודאי שלא היה מקום לאמירה כזאת, שנותרה גם ללא כל מענה". אבל כמה אמירות כוזבות מסוג זו שהשמיעה נויבך, נותרות ללא תלונה וללא התייחסות, שיעמידו דברים על דיוקם?

הפעם טרח האומבודסמן שפיגלמן גם לשגר מכתב נזיפה לנויבך: "בדיון את היית ונותרת המנחה, עובדת רשות השידור. אינך בבחינת משתתף שיכול להפריח דעות ורעיונות כראות עיניו. את המופקדת על שמירת ההגינות, הדיוק והמהימנות בשידור. האמירה המצוטטת כאן אינה אמת. היא הכללה ושקר מוחלט... אי לכך אני מורה לך מתוקף סמכותי להתנצל באוזני המאזינים על האמירה הזאת ולהעמיד דברים על דיוקם כבר בתוכנית הקרובה ביותר!" (ותודה לאגודת "זכות הציבור לדעת", שהביאה את הדברים לידיעתנו).

לא פעם מתברר שאפילו כותבי מהדורות החדשות, האמורות להתנסח בשיא האובייקטיביות, לוקים בהטיה שמאלנית מבחילה. כך למשל אירע ב'מבזק החצי' שהביא את תגובת השר אביגדור ליברמן לדברים שהשמיע ח"כ אחמד טיבי בוועידת הפתח' בבית לחם (4.8.09): "עיקרון שתי מדינות לשני העמים, פירושו מדינה ישראלית ומדינה פלשתינית נקייה ממתנחלים והתנחלויות". ולא נחה דעתו של אותו טיבי עד שקרא למתנחלים: "צאו מהאדמות הפלשתיניות, צאו מהנשמה של כולנו".

אמירותיו המקוממות והמדאיגות של טיבי שודרו בקול ישראל, אבל כשהשר ליברמן הגיב ואמר כי "הבעיה המרכזית של המדינה היא אחמד טיבי ודומיו", שידר קול ישראל את הידיעה עם הפתיח המוּטה הבא: "השר אביגדור ליברמן שוב משתלח בערביי ישראל".

הבנתם את זה? אמירותיו של טיבי בוועידת עויני המדינה היהודית, הן-הן מבחינת קול ישראל התקן התיקני, ה"מיין סטרים", ואילו תגובתו המוצדקת של ליברמן נגד ההסתה של טיבי, יועצו לשעבר של הטרוריסט יאסר ערפאת, הינן, לדידו של קול ישראל, בגדר של השתלחות נוספת. וכל זאת במסווה של ניסוח חדשותי אובייקטיבי. יש עקמימות גדולה מזו? (ותודה לאתר 'לאטמה' השוקד על תיעוד הקולות המקולקלים הללו).

וא-פרופו לגבי חובת רשות השידור, מכוח החוק, "לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה": במהדורת החדשות של הערוץ הראשון בטלוויזיה (10.1.10), הוקדשה כתבה ארוכה שפרסמה ושיבחה את ספרו של אלי לנדאו "מאכלי חזיר".

בכך בעטה רשות השידור ברגל גסה בזכרם המקודש של מאות ואלפי יהודים בכל הדורות שעלו על המוקד בשל סירובם להתגאל בבשר טמא זה, ובעובדה שגם כיום, בוחלים בחזיר מרבית אזרחי ישראל, ולאו-דווקא שומרי מצוות (ואפילו המוסלמים). אחת המאזינות, אדווה נווה, התאוננה על כך בפני האומבודסמן שפיגלמן, אך נענתה כי אין ממש בתלונתה.

אם זוהי רשות השידור הממלכתית (ואלה רק דוגמאות מעטות, שכמותן תוכלו למצוא לרוב באתרי 'לדעת' ו'לאטמה'), כי אז מוטב שלא להשקיע פרוטה נוספת מכספי הציבור בהצלתה. רשות שידור כזו איבדה את זכות הקיום שלה. אין טעם בהפניית כספי ציבור נוספים להצלתה. מוטב שתגווע ותיאסף אל עמה.

לתשומת לבכם, הגולשים בנימין נתניהו ואייל גבאי.

דוגמאות? יש לאינספור, ורק מחמת קוצר היריעה נסתפק באחת: קחו למשל את השדרית קרן נויבך שמשתמשת מפעם לפעם במיקרופון להבעת דעותיה הפרטיות, בניגוד לכללי האתיקה של מסמך נקדי.

לפני ימים אחדים, ליהגה נויבך בשידור, בקלות דעת בלתי נסלחת: "את יודעת מה ההבדל בין ערבים למתנחלים?! ערבים סתם הורגים פה. לא מפנים" (רשת ב', 15.2.10). הלו, הלו, לא טעיתם? זה רדיו? אתם קול ישראל או קול ישמעאל?

מי צריך את גולדסטון, 'בצלם', הפרוטוקולים של זקני ציון והקרן לישראל חדשה, אם הרדיו הרשמי של מדינת ישראל מטיח רפש ומעליל בנוסח ימי הביניים, כי בישראל "סתם הורגים ערבים"? טוב שלא הזכיר שבישראל משתמשים בדם ילדים פלשתינים לאפיית מצות.

שקר בוטה? חירחור אלימות? הסתה ודמגוגיה? הטעיה והתעיה? המרדה? כל אלה גם יחד, ברדיו המתיימר להיות קולה הרשמי של ישראל.

רשות השידור אינה שייכת לשדרניה. זוהי רשות ציבורית, הממומנת על-ידי משלם המיסים הישראלי. זכותו לקבל תכנים על-פי ניסוחי חוק רשות השידור ועל-פי עקרונות האתיקה של 'מסמך נקדי'.

אבל כל מי שמאזין לשידורי הרשות המכנה עצמה במין התגנדרות בתואר ממלכתית, יכול לפעמים להתפלץ מן הדרך שבה לא מיישמת הרשות את החוק.

קחו למשל את הבורות הבלתי נסבלת של השדרים. את ליל שבת יש שדרים המכנים, מתוך בערות מוחלטת, בשמות שגויים: 'ליל שישי' ו/או 'ערב שבת', ומוצ"ש אצלם אינו אלא 'שבת בערב'. שיבושים כאלה הינם שם עניין של יום-יום.

אבל זו הבעיה הקטנה, ברמת התכנים, של רשות השידור. לבד מן התחביר הלקוי והבלתי הגיוני שבפי עובדיה המקצועיים, מוטרד המאזין מן התכנים החד-צדדיים, הבלתי ממלכתיים בעליל, ובוודאי שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מרבית הציבור (שאת התפלגותו להשקפות מימין ומשמאל ניתן למדוד על-פי, למשל, תוצאות הבחירות).