האישה במקורות ישראל (ג')

ברור לי שהרבנות האורתודוכסית של היום הייתה מוציאה מחוץ למחנה את התאומים שילדה האלמנה תמר אחרי שבעלה הראשון ער נפטר וגם בעלה השני אונן נפטר. תמר התחפשה לזונה והחליטה לנצל את הרעבון המיני של יהודה לאחר מותה של אשתו הכנענית שוע בעדולם, אם שלושת ילדיו: ער, אונן ושלה.

תמר מצליחה לפתות את יהודה לנהל איתה יחסי מין ולהשאיר הוכחות בידיה שהוא אבי התאומים פרץ וזרח. אני משוכנע שצאצאי פרץ כיום לא יכלו להגיע למעמד שהגיעו צאצאי יהודה בתקופתם - כמו בועז ודוד. כאשר האחרון זכה להיות מלך בישראל ולכינוי משיח צדקנו.

מלחמתה של תמר על מעמדה וזכויותיה ראויה לכל הערכה. אבל היום אישה שתנקוט יוזמה תוקע על-ידי הממסד הרבני. לפנינו דוגמה כיצד החיים מכופפים מוסכמות ונותנים לחיים לזרום. יתירה מזאת, הם מעריכים את בועז שנושא לאישה מואבייה ועוברים לסדר היום כשדוד נושא גשורית.

אך קשה לי לקבל את התפיסה של הרמב"ם כפי שבאה לידי ביטוי ביד החזקה, הלכות איסורי ביאה כ"א, הלכה י' - "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא אליה כדרכה ושלא כדרכה ...".

אין ספק שהחיים בעת החדשה כופפו את הנורמה ההלכתית שמובאת כאן. אך ישנם מישורי חיים שהרבנות האורתודכסית תעשה הכל כדי למנוע נורמות חדשניות.

הרבנות האורתודוכסית לא תאפשר לאישה לעמוד בראש ישיבה. למרות שידוע לנו המקרה של אסנת ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטאן והייתה ידועה בשם התנאית. היא זכתה בדורה (1589 -1670) לברכתם של המקובלים שמואל וחננאל בראזני. יש בידינו אגרות ששלחו לה רבנים מהמרחב שכולל היום את עירק, פרס וטורקיה המכנים אותה בתואר "אמי רבתי".

בשולחן ערוך ביורה דעה סימן רמו ו אנו קוראים "צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת ללמוד, והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן..." . נכון שבתלמוד ניטשים ויכוחים בנושא של בנות הלומדות תורה. הדעות נעות בין "ישרפו דברי תורה ואל יינתנו בידיהן של נשים" ועד לדעות המחייבות לימודי תורה על-ידי בנות. אך אי-אפשר להתעלם שהממסד הרבני האורתודוכסי יוצר מחסום בפני האישה שרכשה השכלה אקדמית ותורנית גבוהה להגיע למעמד הגמוני במערכת ההנהגה הרוחנית-תורנית והפוליטית.

מקומה של האישה ביהדות האורתודוכסית, כפי שהתפתחה בהלכה, הוא משני. בטקסים הדתיים היא אינה נוטלת חלק ואינה שותפה פעילה. מקומה ב"עזרת נשים" .

תפיסה זו נעוצה בשלל רבדים הפרוסים בספרות ההלכה. אצל הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י' אנחנו קוראים "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופין אותה עד שתעשה, אפילו בשוט".

באותו ספר בפרק י"ג הלכה י"א אנחנו מוצאים את הדרישה מהבעל למנוע מאשתו לצאת לבדה לרחוב "ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או פעמים ...".

כפי שציינתי החיים עושים את שלהם ולא מעט הלכות נדחקות לקרן זווית. אני מתרשם לטובה מתופעות מעודדות שהחלו בשלהי המאה העשרים. אנו עדים לקול הפמיניסטי גם במחנה הדתי אורתודוכסי. ראויה להערכה רבה בעיקר התנועה בשם "קולך". תנועה המנסה להעלות את המודעות הציבורית לשילובן של נשים בחברה הדתית כבנות שיח שוות ערך ושוות מעמד.