לקראת פסח ראיתי בבני ברק מודעה משמחת: יש חלב מפרות שבמשך חמישה ימים לפני החליבה לא אכלו קטניות; לא חמץ – קטניות.

בעיתונים החרדיים בישר בד"ץ מסוים לפני החג, שעל-מנת למנוע מצב בו יימצא חלילה גרגיר חיטה בבטנה של תרנגולת הנאכלת בפסח, מונעים מהן אוכל 24 שעות לפני השחיטה. ועוד לא אמרנו כלום על אלו שאינם שותים ממי המוביל הארצי, שמא יסתנן לתוכם פירור לחם מהכנרת. או על מי שמחפשים הכשרים לסבונים, תמרוקים ואפילו לאקונומיקה.

פסח הוא חג החומרות, משתי סיבות. ראשית: איסור אכילת חמץ חמור במיוחד והעונש עליו הוא כרת. שנית: 51 שבועות בשנה החמץ מותר, והנה שבוע אחד הוא אסור, ולכן יש להרחיק את האדם מן ההרגל. אך החומרות, בעיקר במגזר החרדי, כבר עברו מזמן לא רק את גבולות הטעם הטוב, אלא גם את גבולות ההלכה.

מה שאינו ראוי למאכל כלב – אין לו דין של חמץ. לכן, לא צריך הכשרים לשמפו או לשפתון, ובוודאי שלא לנוזל לשטיפת כלים. מי הכנרת עוברים סינון אחרי סינון, וממילא נשאבים מהקרקעית; לחם, כידוע, צף ולא שוקע. החששות לגבי החלב והעופות פשוט מגוחכים. וכך הלאה וכך הלאה.

אז מאיפה באות כל החומרות הללו? מעטים יעזו לומר זאת בקול: מאינטרסים כלכליים. כל בד"ץ וכל חוג וכל משגיח צריכים להתפרנס. אם לא יתנו עוד ועוד הכשרים – מאיפה יבואו ההכנסות? אם לא יחמירו עוד ועוד – כיצד יבדלו וימתגו את עצמם? צרפו לכך את העסקנים הבוחשים בחצרותיהם של הרבנים המובילים ואת הצייתנות העיוורת של צאן מרעיתם – וקיבלתם נוסחא להחמרות חסרות בסיס, שכמובן מביאות להוצאת כספים שלא כדין מהיצרנים ומהצרכנים. ואת הגזל הזה, אפילו אקונומיקה עם עשרה הכשרים לא תוכל לנקות.

עודד קטש נשאל השבוע בערוץ הספורט, האם למכבי תל אביב בכדורסל יש מישהו שדומה לוויין רוני של מנצ'סטר יונייטד. קטש השיב, שרוני אינו סתם כוכב אלא שחקן בית, ובמכבי אין כזה כרגע; "אולי בעוד 15-20 שנה", סיים בציניות.

הגיע הזמן לומר בקול רם וברור: מכבי תל אביב איננה קבוצה ישראלית. מתוך 12 שחקניה, רק לשישה יש אזרחות ישראלית – כולל שני עולים ונער פוסטר אחד. ארבעת הצברים כמעט ואינם משחקים ביורוליג, וגם בליגה הם זוכים לשחק רק בשל "החוק הרוסי" המחייב שבכל רגע נתון יהיו על המגרש שני ישראלים.

נכון, מכבי רשומה בארץ והמגרש הביתי שלה הוא בארץ, אבל בזה פחות או יותר מסתכמת הישראליות שלה. בעצם, קבלו תיקון: מכבי נהנית מכספי ציבור ישראלים בצורה שערורייתית. בעבר היו אלו המיליונים של רשות השידור שניתנו בלי שום פיקוח, וכיום זהו שיעור מס של 25% בלבד שמשלמים שחקניה הזרים. אתם ואני, שמשרתים כאן בצה"ל ועושים מילואים וחשופים לטרור, משלמים מס של 45% החל מ-472 אלף שקל בשנה; צ'אק אידסון, אלן אנדרסון, דיאור פישר וחבריהם באים לשנה-שנתיים, מקבלים מיליון דולר ויותר לשנה ומשלמים 25%.

אם מכבי הייתה עמותה לסיוע לרעבים שהייתה מבקשת מהמדינה סיוע של עשרה שקלים, היה עליה להגיש דוחות ולקבל אישור ניהול תקין; אבל מאחר שהיא חברה פרטית, אפשר לתת לה כסף בלי שום פרסום וללא שום קריטריונים. וזה מאוד ישראלי: קופת הציבור מממנת עסק פרטי של טייקונים.

בשנים האחרונות הייתי מנוי על ירחון הספורט "שם המשחק" השייך למעריב, לטעמי – אחד הבטאונים הטובים ביותר בארץ מבחינה עיתונאית. כאשר בושש הביטאון להגיע בחודש שעבר, התקשרתי למחלקת המנויים של מעריב. שם נמסר לי, שהביטאון חדל לצאת והבטיחו לי ביטאון אחר בתמורה; אני עדיין מחכה. אבל לא זה העניין.

העניין הוא, שאף אחד לא הודיע על כך. כמנוי לא קיבלתי שום הודעה, ואלמלא הייתי פונה מיוזמתי – לא הייתי יודע דבר. חמור מכך: מעריב הוא חברה ציבורית, אבל גם לבורסה, לרשות ניירות ערך ולציבור לא נמסרה מילה וחצי מילה על כך. הרמז היחיד נמצא בדוח השנתי של העיתון, שפורסם בשבוע שעבר, ממנו נעלם "שם המשחק" – אשר הופיע ברשימת המגזינים של הקבוצה בדוח לשנת 2008. אבל לך תשווה בין הדוחות על מאות עמודיהם.

לסגירת הביטאון לא ניתן כל ביטוי גם בתשקיף, במסגרתו גייס מעריב מהציבור עשרות מיליוני שקלים ממש באותם ימים בהם נסגר "שם המשחק". כי למה לקלקל את החגיגה של הצטרפות זכי רכיב לשליטה בעיתון, עם אינדיקציה נוספת למצבו הקשה?

נפילתו של רס"ן אלירז פרץ, שאחיו נהרג גם הוא בעת שירותו הצבאי, שוב מעלה על סדר היום את שאלה קשה שכמעט לא מעזים לדבר עליה: שירות בני משפחות שכולות ביחידות קרביות. כיום הדבר אפשרי רק באישור ההורים, אך לעניות דעתי יש למנוע זאת כליל.

נכון, לעיתים האח/הבן רוצה ללכת בדרכי הקרוב שנפל. זוהי שאיפה ראויה לשבח כפול ומכופל – הן על-רקע הקושי והסכנה הקבועים שבשירות ביחידות לוחמות, והן על הרקע האישי הקשה מנשוא. אלא שיש למטבע הזה עוד צד – יתר בני המשפחה. אינני יודע אם מישהו בדק את הנושא אמפירית, אך ההיגיון אומר שהחששות וההסתייגויות בקרב ההורים/האחים/הנשים יהיו כבדים בהרבה מאשר כרגיל. ואם חלילה השכול יכה שנית – לעולם לא יהיה מזור לכאב.

גם המדינה צריכה לבוא ולומר: עד כאן. כבר שילמתם את המחיר הגבוה מכל, כבר לקחנו מכם את הדבר היקר ביותר שניתן לקחת. אין לנו שום הצדקה מוסרית להעמיד בסכנה ממשית בן משפחה נוסף, אפילו אם רצונו בכך. יש הרבה מאוד תפקידים תומכי לחימה, משמעותיים ורבי חשיבות – אפילו ביחידות הקרביות עצמן. לשם ניתן לכוון בני משפחות שכולות, לא לקו האש.

עשבים שוטים, מיעוט שאינו מייצג, עשה על דעת עצמו, מגזימים ומבליטים את היוצא דופן. תראו איזו אחדות בין הימין הקיצוני לבין ועדת המעקב של ערביי ישראל: ממש אותם ביטויים. השבוע היה זה תורו של מוחמד זידאן, יו"ר ועדת המעקב, בתגובה על הנפת תמונותיהם של מורנייה ונסראללה בתהלוכת יום האדמה בסכנין.

מה שזידאן לא אמר הוא, שיותר מדי ערבים ישראלים נתפסים בעבירות ביטחוניות, שביפו מניפים דגלי פלשתין ורוגמים מכוניות יהודיות ביום העצמאות, שהתנועה האיסלאמית צוברת יותר ויותר כוח בתוך הקו הירוק. הוא גם לא אמר שהח"כים הערבים תומכים בזכות השיבה ו/או בהפיכת ישראל ל"מדינת כל תושביה" – שניהם מתכון ברור לחיסול אופייה היהודי. ערביי ישראל הם פצצת זמן, העלולה למוטט את ישראל מבפנים – לא פחות מכך.

הדרך הנכונה לפרק את הפצצה הזו היא בשילוב של מקל וגזר. מקל חסר פשרות כלפי כל מי שעובר על החוק (כולל הסתה, מפגשים עם האויב ובנייה בלתי חוקית), וגזר בדמות השקעות אמיתיות בסגירת הפערים הבלתי-מוצדקים והבלתי-דמוקרטיים בין ערביי המדינה לבין יתר אזרחיה. המשך טמינת הראש בחול מסכן את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

עיריית תל אביב פתחה בקמפיין: "יש דברים שלא מתערבבים. שבילי האופניים הם לרוכבים בלבד". יפה מאוד. אבל מה עם המדרכות שמיועדות רק להולכי רגל?

מדוע לא להבהיר לרוכבי האופניים, שבהעדר מסלול מסודר – מקומם על הכביש? ומדוע לא לאכוף על הנהגים את איסור החניה על המדרכה? ומדוע לא למנוע מהאופנוענים לדהור בין הולכי הרגל? משום שאת זה לא נעים לומר. לא נעים להודות בכישלון המוחלט של מדיניות החניה בתל אביב, לא נעים לצאת נגד הטרנד הירוק של האופניים.

ושהולכי הרגל יקפצו (פשוטו כמשמעו, כי ללכת על המדרכה כבר מזמן אי-אפשר).