נתחיל בבלבול שמבלבלים אנשים בין מניע לביצוע עבירה, ליסוד הנפשי של כוונה תוך כדי ביצועה. מניע הוא הסיבה המקורית שמניעה אדם לבצע את המעשה האסור, היא אינה כלולה בהגדרת העבירה. אדם יכול לבצע עבירה גם ממניעים טהורים. בעבירות ריגול נקבע מפורשות בעבר (ע"פ 3116/99 גיל נגד מדינת ישראל) כי "העבירה בה הורשע המערער אינה תלויה בקיומו של מניע פסול. כבר נפסק, לעניין עבירה דומה, כי 'מניע יהיה תם-לב ככל שיהיה, אין בו כדי להסיר מן המעשה האסור את אופיו כעבירה, שהוטבע בו על-ידי דיני העונשין'".
סוגיית הכוונה נמדדת בשאלה מה היה יחסו הנפשי של האדם ביחס ליסוד העובדתי של העבירה, אם אדם הורג אדם אחר והוא עושה זאת בכוונה תחילה מדובר ברצח. המניע לרצח יכול להיות אפילו נאצל ואף על-פי כן הוא חיצוני להגדרת המעשה כעבירה, ולכן אינו רלוונטי (אלא לרוב בשלב הטיעון לעונש).
הבעיה היא שאיש אינו בוחן כליות ולב, וכוונה נלמדת לרוב מתוצאות המעשה, מנסיבותיו ומראיות חיצוניות אחרות. לשם קביעת כוונה ישנם כללים שיסודם בשכל ישר. מניחים למשל שאדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו - זו הנחה שניתנת לסתירה. אם ירית בראשו של אדם, אם אין לך הסבר טוב מדוע עשית זאת, ההנחה היא שהתכוונת להרוג אותו.
ישנם מצבים לא מעטים שאנשים מבצעים פעולות אסורות מתוך מניע נאצל, והם לא גיבשו כוונה מיוחדת הנדרשת לגיבוש העבירה - כמו רצון לפגוע בבטחון המדינה. למרות זאת, הם הורשעו וזאת מאחר שהמשפט הפלילי רואה במצב בו אדם צופה ברמה גבוהה של הסתברות שפעולה שלו תפגע בבטחון המדינה חלופה לכוונה. וכך נאמר בע"פ 3116/99 הנ"ל:
"הלכת הצפיות משווה מודעות, בנסיבות מסוימות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית (הנשיא מ' שמגר בע"פ 172/88 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, בע'מ 280) (להלן: עניין וענונו)".
"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול כנגד החפץ בגרימתה, למרות שלא רצה בה".