בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
די לחשוף את ילדינו לזוועות השואה
|
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מסוגלת להבין מדוע ולמה ילדה בגיל חמש-שש צריכה להיחשף לתכנים כאלה והאם יש לה יכולת להכיל את זה? התשובה היא לא ואת הלא הזה ידעתי כבר בעודי ילדה
|
עדיף לחשוף את הילדים לחלקים המבטאים את האומץ והגבורה [צילום: באדיבות בית לוחמי הגטאות]
|
|
|
|
|
כשהייתי ילדה קטנה, ביקשתי מסבא שלי שהיה איש חכם מאוד, שיעזור לי בשיעורי בית בתורה. סבי ז"ל, שסבל מבעיית שמיעה אובייקטיבית, אך כנראה גם סובייקטיבית, ענה לי בכעס: "לא מדבר על השואה". כל מה שהיה נשמע לו דומה למילה שואה נתקל מייד בתגובה כועסת, כשהוא נאטם ונסגר ובאותם הרגעים קל היה גם לזהות את הכאב שחש על-פי הבעת פניו. סבי היה שריד למשפחה ענפה שנכרתה בשואה. אי-אפשר היה להאשים אותו. ואפרופו אשמה, שלעניות דעתי היא המחלה האמיתית של המאה שלנו, הוא גם חש אשמה על-כך שהוא ניצל כי הקדים לעלות לארץ ישראל, כדי להכשיר את הקרקע לקראת בואם. אך הם לא הספיקו לבוא, ורגשות האשמה לא נתנו לו מנוח עד יומו האחרון. ייתכן וזו האשמה שהרגה אותו בסופו של דבר. האם אנו צריכים לחוש אשמה על-כך שאנו דור אחר, שלא ידע את השואה? או שאולי ידענו את השואה אך לא באופן שאפשר לחיות איתו בשלום? זכרון נוסף שיש לי מילדותי הוא שיורד הערב, הטלוויזיה נפתחת ומתוכה בוקעת נעימה שלא נעמה לאוזניי כלל - אות הפתיחה של הסדרה "עמוד האש" ומייד אחר-כך, מתמלא המסך בתמונות של מוזלמנים וכמו קוראות לי "בואי, תביטי עלינו, ואם זה אפשרי - גם תחלמי עלינו בלילה". ואכן, טראומה שאינה מטופלת, לא מעובדת, לא מדוברת, עלולה לתפוס אותנו גם בחלומות. רק שבחלומות אין לנו את היכולת לקום ולכבות את הטלוויזיה מרוב פחד. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מסוגלת להבין מדוע ולמה ילדה בגיל חמש-שש צריכה להיחשף לתכנים כאלה והאם יש לה יכולת להכיל את זה? התשובה היא לא ואת הלא הזה ידעתי כבר בעודי ילדה. כל מה שיכולתי לשמוע הם פירורי מידע לא משביעים וכשרציתי לשאול לא היה מענה ובמקום שאין מילים מתפתחת הפנטזיה רק שבמקרה זה לא מדובר בעליסה בארץ הפלאות, אולי בעליזה בארץ הזוועות. אפשר לקרוא לזה טראומה משנית. למזלי הגדול לא הייתי ילדה בזמן השואה, אך לחיות בצל פירורי מידע, תמונות, חלומות, מבטים ושתיקות נראה כמו לחוות טראומה משנית.
|
להפסיק לחשוף את הילדים לזוועות השואה
|
|
ייתכן ויש דרך אחרת להעביר את המסר לילדינו. לא בטוח שיש בה משום חידוש, אבל אני די בטוחה ששווה להקדיש לה את המקום הצנוע הזה. בואו נפסיק לחשוף את ילדינו לזוועות שהיו בשואה. אלו דברים שאינם ניתנים לעיכול על-ידי ילד, ויש את כל החיים אחר-כך לנסות ולהכיל את גודל הזוועות, את מוראות השואה, להעמיק בה ולנסות להכילה. והרי אנחנו כן רוצים שילדינו ידעו וילמדו על השואה. לעת עתה, לעת ילדותם, בואו למשל נחשוף אותם לחלקים המבטאים את האומץ והגבורה שהפגינו האנשים בשואה ובתוכם ילדים - שהיו קטנים בגילם ובגופם, אך היו גדולים מהחיים ברוחם ובמעשיהם. כך אוכל לספר לילדיי סיפור לפני השינה, אותו אפתח במילים "פעם אחת לפני שנים רבות הייתה שואה לעם היהודי. זהו סיפור אמיתי עם סוף שיש בו רע וגם טוב" - כי אלו החיים האמיתיים בעצם, כאלו המורכבים מטוב ומרע. וזהו מסר שחשוב לי להעביר לילדיי. כאשר אספר להם סיפור גבורה על ילד בשואה, אין דרך טובה מזו ללמד אותם אומץ לב מהו ודרך זה גם לקרב אותם לנושא. כי כמו בכל דבר אנו רוצים שהדור שאחרינו יהיה טוב יותר מאיתנו, ויהיה תיקון כזה או אחר לנו. אז הינה עוד סוג של תיקון: ילדיי יפחדו פחות מיום השואה, מתמונות על השואה ומסיפורים בנושא השואה. הם יעמדו מולו בראש מורם תוך שהם מבקשים ממני - אמא ספרי לי עוד על הילד האמיץ, זה יעזור לי להירדם יותר טוב בלילה.
|
|
|
מחברת המאמר הינה מטפלת לפסכידרמה ובוגרת המרכז להכשרת מטפלים בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר קיבוצים
|
|
תאריך:
|
12/04/2010
|
|
|
עודכן:
|
12/04/2010
|
|
יעל אבגי
|
די לחשוף את ילדינו לזוועות השואה
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
ראשוני
|
12/04/10 23:04
|
|
כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה
|
|
|
מספרים על יהודי אחד, יזם נדל"ן שהיה ידוע בערכי האתיקה הגבוהים שלו. יש כאלו, תתפלאו: יום אחד הוא העמיד למכירה שטח קרקע שבבעלותו. קונה שחפץ בקרקע פנה אליו בוקר אחד בבית הכנסת, בעת שזה היה עסוק בתפילת שמונה עשרה. "מכור לי את הקרקע שלך", פנה אל היזם הקונה הפוטנציאלי, "אני מוכן לשלם לך עליה 100,000 דולר". היזם לא ענה כי היה מרוכז בתפילה. בעת תפילת שמונה עשרה, כידוע, אין מדברים. "הבנתי", פירש הקונה לעצמו את השתיקה כטקטיקה עסקית, "אז אני מעלה את ההצעה ל-120,000 דולר". היזם עדיין התפלל בשקט ונמנע מדיבור והקונה המשיך לשפר הצעתו, "130,000 דולרים", הציע. בינתיים סיים יזם הנדל"ן את תפילתו, פנה לקונה ואמר לו: "אמכור לך את הקרקע ב-100,000 דולר". הרוכש נדהם. "מה קורה פה? הצעתי לך כבר 130,000 דולר. הכיצד תמכור לי ב-100,000 דולרים?". "נכון", ענה היזם ההגון, "בלב הסכמתי להצעתך כבר בסכום הראשון שנקבת. לא עניתי לך כי התפללתי. אין סיבה שאתה תפסיד כסף רק בגלל שאני התפללתי".
|
|
|
אני צופה במהדורת החדשות ונדהם לראות כיצד אביה של העיתונאית ענת קם, שמואשמת בריגול חמור ובפגיעה בבטחון המדינה, מקבל במה בפריים טיים, מעיתונאים אמפתיים, אוהדים ומבינים, תוך שהוא מנסה ללמד סניגוריה על בתו ולהציגה בפנינו כאיזו ילדה שובבה ותמימה.
|
|
|
[השורה שבכותרת לקוחה משירו של פול צלאן "אדמה הייתה בהם" (מתוך הקובץ "סורג שפה" בתרגום שמעון זנדבק)]
|
|
|
התקשורת ה"אמינה" שהעניקה לנו הרבה צבע וכותרות ענק לא העלתה על סדר היום הציבורי מדוע בכלל הגיעו לאירוע הדמים של 30.3.1976, שזכה לשם יום האדמה הראשון, אותו חוזרים ומציינים כל שנה ב-30.3.
|
|
|
|