פקידה בבית המשפט העליון העבירה/הדליפה לעיתונאי הידוע כביקורתי כלפי מערכת המשפט, טיוטא סופית של פסק דין שכתבה שופטת, בעניינו של אישיות ציבורית בכירה, הנתונה במחלוקת. פסק הדין עדיין לא הוקרא ולא פורסם.
פקידה במשרדו של המו"ל והבעלים של עיתון יומי נפוץ העבירה/הדליפה מסמך פנימי סודי של חומר מערכתי ועסקי חשוב ביותר, לשימושו של עיתונאי, העובד באחד העיתונים המתחרים.
עורך דין, העובד במשרדו של יועץ משפטי של עיתון חשוב, העביר/הדליף מסמך משפטי פנימי וסודי, הנוגע לבעלים של העיתון, לידיו של עיתונאי העובד בעיתון מתחרה.
נשאלת השאלה - כיצד היו מגיבים במקרים אלה, כל אותם משפטנים מכובדים שיצאו להגנתם של ענת קם, אורי בלאו ועיתון הארץ, בפרשת המסמכים הצבאיים הסודיים שנגנבו מצה"ל והועברו לידיו של העיתונאי אורי בלאו, שעשה בהם שימוש, וברח איתם ללונדון. כוונתי לשופטת
דליה דורנר, לפרופ'
מרדכי קרמניצר, לעו"ד אביגדור פלדמן ואחרים.
האם גם במקרים אלה הם היו טוענים שאין לחקור את מקור ההדלפה? שמסמך גנוב ומודלף לעיתונאי הוא בסיס הכרחי מוצדק ל"שליחותו" המקצועית? שאסור לחקור ולהעניש את העיתונאי שקיבל את המסמכים הגנובים או המודלפים, מאחר שזה "יפגע" בדמוקרטיה ובחופש הביטוי? שאין במעשים אלה עבירה פלילית?
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
