קומיקס ואידיאולוגיה

זו הטענה העיקרית שאני מבקשת להציג כאן. במדינות שבהן הקומיקס מפותח בתרבות המבוגרים, הוא ממלא תפקיד חברתי מהמעלה הראשונה. יוצר הקומיקס עוסק בכוונה תחילה בחיזוק ערכים או במוסדות דומיננטים בחברה ולחילופין, בביקורת ובערעור הסטטוס-קוו. וזו איננה מלאכה פשוטה. לפיכך, ראוי לאמץ את כלי הביקורת הזה ובאותה נשימה ראוי להוסיף שחברה שאיננה צורכת קומיקס, אלא מותירה ואקום בתחום כה אסטרטגי - חסרה אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת חברה אזרחית!

לרגל ציון יום העיתונות החופשית הבינלאומי, שחל שלשום, חשוב להזכיר כאן את ואקום הקומיקס (למבוגרים) הקיים בישראל, שאולי אומר עלינו משהו. הקומיקס אצלנו ממלא יותר תפקיד בבידור ילדים ומתבגרים. כדי לפתח את התחום דרושה קודם כל תרבות שצורכת קומיקס. אולי אלו שבאו ביום שישי לחנות קומיקאזה הם דור העתיד שממנו תבוא הישועה. אז מה עושים? מעודדים פתיחות, חינוך לאזרחות, מודעות לפונקציה של הקומיקס ככלי לקידום חברה אזרחית, מעודדים מודעות לתרבות המערב ולא רק לתרבות הצריכה האמריקנית.

מכאן אני מצדיעה מכל הלב ושולחת שבח והודיה לקומיקסאים מקומיים כישרוניים ונאמנים: אורי פינק, שי צ'רקה, דודו גבע ז"ל, מישל קישקה ו... יריב אמציה, שם העט של פנחס שדה.

ב-1895 כיכבה דמותו של "הילדון הצהוב" באופן סדיר בעיתון של ג'וזף פוליצר, ה'ניו-יורק וורלד'. הילדון הקירח, השובב, שהיה לבוש בכותונת צהובה, היה פרי קולמוסו של ריצ'רד פלטון אאוטקולט. הילדון התגורר בסביבה אורבנית דמיונית בשם סמטת הוגאן. שמה של הסמטה הופיע בתחילה ככותרת לרצועת הקומיקס בהמשכים. למרות שהקומיקס כיכב מאז ומתמיד בדיון האקדמי של היסטוריונים העוסקים באומנות הקומיקס - בעיקר משום ההשפעה שנודעה לקומיקס זה על תחום הקומיקס שהתפתח בהמשך, וההשפעה על שיווק דמויות קומיות פופולריות וקביעת נורמה לגבי חשיבות הקומיקס לתעשיית העיתונות האמריקנית - הרי כיום בעולם המודרני, חוקרים הבוחנים מחדש את הקומיקס 'הילדון הצהוב' מופתעים, ולא משום הדמיון של הסדרה לקומיקס אחרים, אלא משום ההבדלים בין 'הילדון הצהוב' לבין קומיקס מאוחרים יותר.

בואו נודה שבדרך כלל הכיוון הכללי של מרבית רצועות הקומיקס בעולם המודרני הוא לשקף את האידיאולוגיה המיינסטרימית של הבורגנות. לעומת זאת, הרקע בקומיקס 'הילדון הצהוב' הוא של שכונת עוני צפופה ומלוכלכת שהבתים בה מתפוררים. הילדון הצהוב וחבריו היו עניים, הבגדים שלבשו היו למעשה בלויי סחבות ואפילו הבעות פניהן של הדמויות בקומיקס שידרו עוני. ואם לא די בכך, רבים מהם פשוט חיו זרוקים ברחוב.

חוקרי קומיקס מודים כיום שאאוטקולט כיוון להציג ביקורת חברתית באמצעות קומיקס על הדמויות המתגוררות בשכונות העוני של ניו-יורק דאז. אחד החוקרים כותב במפורש שעולמם של הילדון הצהוב וחבריו היה עולם "אכזרי שבו חיו ילדי זרים ומהגרים ונשים זקנות, פרועות שיער, שעיניהן הביעו עצב ופניהן שידרו מפח נפש וחוסר תקווה". כל זאת, למרות שהקומיקס היה מיועד בראש ובראשונה לעורר צחוק. פשוט מאוד, הקומיקס הבליט פנטזיה והיו בו ניואנסים הומוריסטים שטשטשו את תחושת הייאוש שהשתקפה מן הדמויות: ההומור כאן נשען בדרך כלל על כישרון החיקוי שהילדים בשכונת העוני היטיבו להציג, כשחיקו את היומרות ואת התנהלותם הפומפוזית של בני המעמד הגבוה.

בין סדרות הקומיקס המופיעות בעיתונות המיינסטרימית בארה"ב כיום, אין סדרת קומיקס שמגיעה לקרסוליה של 'סמטת הוגאן' בבהירות תיאור ההרס הפיזי והחברתי וחוסר התקווה השוררים בשכונות עוני. קומיקס זה הוא למעשה סאטירה נוקבת על שכונות עוני בערים הגדולות, ובעיקר, הוא מעלה על נס את תפקיד האידיאולוגיה באומנות הקומיקס.

בקומיקס למבוגרים מוצאים בדרך כלל אידיאולוגיה, ולא במובן הצר של פוליטיקה. קומיקס הוא כלי אידיאולוגי בעיקר במובן הרחב - הוא עשוי לשמש כערוץ שכנוע. וזה בפירוש כך כשמתבוננים לעומק בחלק מסדרות הקומיקס בימינו. לקומיקס בעיתונות (לא אצלנו!) יש השפעה רבה על קהל הקוראים, לכיוון זה או אחר. הווה אומר - סדרות הקומיקס אוצרות בקרבן עוצמה רבה לביצור מעמדם של מעמדות השולטים בחברה ולחילופין, גם להתמוטטותם. קומיקס יכול לכוון לסוגיות מאוד מגוונות שבהן עוסקות חברות אזרחיות - תרבות, כלכלה, מגדר, הומוסקסואליות, מיתוסים ועוד.