העם תובע פתחון פה לצרכני תקשורת

חייבים לתת פתחון פה לצרכני התקשורת, ללא פילטרים ומסננים של עיתונאים. הגיעה השעה להתקוממות תקשורתית עממית כנגד המחסומים והצנזורים של בעלי השליטה בתקשורת. צריך להוקיע את אנשי התקשורת, המתייחסים לחלק מצרכני התקשורת האקטיביים - אלה המתקשרים לתוכניות הרדיו, הכותבים מכתבים למערכת, המגיבים בכתב ובעל-פה ישירות לעיתונאים, למנחים ולעורכים - כאנשים המשתייכים לשוליים החברתיים, כבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך, כאנשים המנוכרים מהפוליטיקה ומהחברה, כאנשים בודדים ומבוגרים המחפשים במה ותשומת לב. המציאות היא הפוכה. מציאות לפיה חלק מהעיתונאים, העורכים והתחקירנים חוששים לאבד כוח ומונופול שיש בידם על מוקדי התקשורת.

בעידן שהציבור קורא פחות ופחות, הוא מוכן לשמוע יותר ויותר מידע ושיח ציבורי המועבר אליו דרך הרדיו והטלוויזיה. שני כלי התקשורת האלקטרוניים הם צינור מידע חשוב ביותר במערכת הדמוקרטית, המחייב את אנשי התקשורת, השולטים עליו, ליתר אחריות, פתיחות ופחות התנשאות.

הצורך העצום והצודק של האזרחים לדבר ולהופיע בתקשורת, בעניינים לאומיים וציבוריים, מחייב את השולטים בתקשורת לשינוי עמדה ותפישה, הקיימת אצל רובם, שבידם הידע הנכון, מה הציבור חושב ובמה הוא מתעניין.

התקשורת היא הקובעת את הנושאים שיועלו לשידור. הקביעה הזו נעשית על-ידי סינון מוקדם של הכותבים, הפונים והמטלפנים. בפועל זו צנזורה על עיתונאים בודדים שלעולם אינם מוחלפים. עיתונאים אלה לרוב תוקפים את מבקריהם באשמת צנזורה, אבל הם עצמם הצנזורים האמיתיים. "הנאשמים" הופכים למאשימים, הם מעצבי דעת הקהל אבל חלקם גם מהורסי דעת הקהל.

בתקשורת הכתובה, בעיתונים, יש פתחון פה וחופש ביטוי סביר לצרכני התקשורת, באמצעות פרסום מאמרים ומכתבים למערכת. בתוכניות הרדיו יש פתחון פה מסוים ומצונזר לצרכני התקשורת. ואילו בטלוויזיה אין שום פתחון פה וחופש ביטוי ממוסד ומכובד. פתחון פה לצרכני תקשורת קיים בעיתונות, קיים במידה מוגבלת ברדיו ולא קיים כלל בטלוויזיה.

הצורך וההצדקה למתן פתחון פה לצרכני תקשורת לדעות של אנשים, שבדרך כלל אינם מופיעים בתקשורת, מעשירה את המידע הציבורי שבא "מלמטה", במגוון הדעות והביקורות הקיימות בעם. מקבלי ההחלטות (הפוליטיקאים) ומעצבי דעת הקהל (העיתונאים) מקבלים בדרך זו מידע ישיר - לא מסונן, לא מצונזר ולא משוחד - על התפישות והצפיות של האנשים, שהם לרוב - הרוב הדומם.

האנשים של הרוב הדומם, אינם ממעגלים חברתיים, גיאוגרפיים ותרבותיים שיש להם מעמד והשפעה בכלי התקשורת, הנמצאים בשליטתם של הפוליטיקאים והמקורבים. צרכני התקשורת הם רק גימיק וסרח עודף.

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי. לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי, לרוב הדומם בציבור - אין חופש ביטוי בשידור. זו האמת!

תוכניות השיח הציבורי, הרדיופוני והטלוויזיוני, הן מרכיב חשוב מאוד של דעת הקהל האמיתית - באם הן מקוימות ואפקטיביות ולא פיקטיביות - מאחר שהן צינור ישיר של האנשים "מלמטה" באוזני כל מי ששומע אותם.

יתרונן העיקרי של תוכניות הרדיו והטלוויזיה, בהן האזרחים מופיעים ומטלפנים ישירות ומשמיעים דעתם, הוא בכך שהן פוסחות ומדלגות על הסינון והתיווך של העיתונאים. החיסרון של תוכניות אלה הוא בכך שרוב העיתונאים מונעים קיומן של תוכניות כאלה, כדי להמשיך ולשלוט על המונופול והכוח שיש בידם, תוך "הסברים" של "שיקולים מקצועיים".

תוכניות הרדיו לתגובות הציבור (בטלוויזיה לא קיימות כלל!) אינן במה לפטפטת סתמית, אלא יש להן תפקיד ממשי לביטוי אמיתי וציבורי של דעת הקהל. חלק מהעיתונאים המגישים והמנחים את תוכניות השיח הציבורי סבורים שהאנשים הנדחפים להתקשר ולהופיע בשידור, הם סתם פטפטנים חסרי-ערך. מקומם ומרגיז שעיתונאים אלה לא שמים לב, שהם עצמם פטפטנים.

חלק מהעורכים והמנחים של תוכניות ברדיו ובטלוויזיה, "משתפים" את צרכני התקשורת ונותנים להם את זכות הביטוי בשידור בצורה פיקטיבית ומעליבה, אך ורק כדי להציג אליבי ולצאת ידי חובה. הם אינם נותנים לציבור במה מכובדת, קבועה ואפקטיבית. כל אשר הם נותנים, אלה הן שניות זמן בודדות ומקוטעות כדי לומר "שיתפנו".

לפוליטיקאים יש חסינות וחופש ביטוי.
לעיתונאים יש מונופול על חופש הביטוי.
גם לציבור הזכות המלאה לחופש ביטוי.
דרושה מהפכה בשידור לטובת הציבור.