ה"צוואה הרוחנית" של המשוררים

עתה, בשלהי חודש סיון תש"ע, כאשר מתקיים "שבוע הספר העברי" ברחבי הארץ, אני מוצא לנכון להביא לידיעת הציבור נושא חשוב ועובדתי, שאולי רבים אינם מודעים לו, או שאינם נותנים דעתם עליו.

ובכן, כמעט כל המשוררים ששיריהם אינם מולחנים שואלים את עצמם: למי אני כותב?

הרי כידוע, מעטים מאד הם חובבי השירה העברית בימינו אלה (בניגוד למה שהיה בארץ בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת), שירים כמעט שאינם מודפסים בעתונים, ספרי שירה
כמעט ואינם נרכשים, או נקראים בספריות הציבוריות וגם הם אינם "זוכים" להיכנס לרשימת "רבי-המכר", ומתי-מעט מהשירים הבלתי-מולחנים, ומספרי-השירה הרבים מעוררים ענין ציבורי,
או מהווים נושא לביקורת בעיתונות היומית או ברוב כתבי-העת שאינם ספרותיים.

לכן התשובה האולטימטיבית לשאלה הטורדנית-מתריסה של "למי אני כותב?" מצויה בבית האחרון של השיר הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן", שעשוי להיות מעין "צוואה רוחנית" של המשוררים, כלהלן:

"סוֹפְךָ לִגְווֹע כְּמוֹ יַרְדֵּן,
לְהֵאסֵף לאַט אֶל יַם הַמָוֶות,
בַּמָּקוֹם הַנָמוּךְ בּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.
אֲבָל מֵראש הָרֵי-הַשֶלֶג,
בַּהֲמוּלָה גְדוֹלָה צוֹהֶלֶת - אַחֲרֶיךָ
שִירֶיךָ מְפַכִּים לָהֶם,
הַלא לָשִיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן".

אשמח מאד לקרוא את תגובתכם ואת השגותיכם בנושא זה.