עיתונאי העשור שלי

בכל מדינה מתוקנת, מרצים לתקשורת היו מגדירים באוזני הסטודנטים שלהם את יואב יצחק כ"מופת עיתונאי". בישראל האינטרסנטית, ערוצי התקשורת הגדולים ירססו את האינטרס הציבורי באינטרס רעיל המיוצר בלשכת הבוס. זה יכול להיות אינטרס פוליטי, מדיני, פרסונאלי, או פשוט התיישרות לרוח הנושבת מלשכתו של הבוס.

יואב יצחק עמד איתן מול האיום הזה יותר מפעם אחת. בהתנגשות חזיתית בין שליחותו העיתונאית לבין איום הפיטורין, הוא העדיף לשלם מחיר אישי ובלבד שלא יהיה מי שיכרסם בשליחותו. מבחינתם של המעסיקים ו/או העורכים, עיתונאי כמו יואב יצחק הוא בעייתי. החופש העיתונאי שהוא מקפיד לשמור עליו, התפרש כצמצום הסמכות הבלתי-מוסרית שלהם. היו עיתונאים (כמו למשל מירון רפפורט) שאיבדו את מקום העבודה שלהם (ידיעות-אחרונות) בגין הקושי להבין את "רוח המפקד".

סוד גלוי הוא שצרכני התקשורת בישראל מולעטים בידיעות מניפולטיביות. זה דומה להכנסת צבעי מאכל וחומרים מסרטנים לאוכל שאנחנו אוכלים, רק כדי "להשביח" את המראה והטעם. הסיטואציה המסוכנת הזאת מתאפשרת מסיבה אחת: פחדנותם של העיתונאים מפיטורין. את הפחד מאיבוד הפרנסה מותר להבין, אבל את הקושי של מנהיגי זכויות העיתונאים לעמוד כמיקשה אחת מול הבוסים, אסור להבין, ועוד יותר אסור לקבל.

תנו לנו עשרה כמו יואב יצחק, ויש לנו מדינה אחרת... שופופו...

צפו בקטעים נוספים בהם מופיע עיתונאי העשור שלי יואב יצחק:

יום לפני סילבסטר 1999, בעט יואב יצחק בעוצמה רבה בדלת של ינואר 2000, עם הסקופ שהכניס אותו להיסטוריה: "פרשת ויצמן-סרוסי". זה התחיל בהכחשות, עבר דרך התחייבות נשיאותית להילחם על "השם הטוב", והסתיים באריזת החפצים.

בעשור הקודם הוא איבד את מקום עבודתו במעריב, בגין לחץ אסור על העיתון (חרם מודעות) - תוצאה של תחקיר שעשה על חברת כלל ומנהלה אהרן דוברת. כעבור זמן, נקרא לחזור. במהלך העשור, הוא פרסם תחקירים רבים, ביניהם תחקיר-ענק שכתב על אודות מו"ל ידיעות-אחרונות ארנון (נוני) מוזס. אין בישראל עיתונאי עם יושרה ואומץ מספיקים, כדי לכתוב תחקיר נגד מי שנתפס בברנז'ה כ"האיש הכי חזק בישראל".

במהלך 2006 ועד סוף העשור, מצא יואב יצחק את עצמו מול עדר עיתונאים עוין, רק משום שהתעקש לפרסם תחקירים נגד מי שהוא הגדיר "ראש משפחת פשע", המועמד לראשות הממשלה מטעם קדימה, אהוד אולמרט. הוא לא חשש להתעמת עם עורך מעריב, למרות שידע שכשמדובר ביוסף (טומי) לפיד (שינוי) ובאהוד אולמרט (קדימה), אמנון דנקנר איבד את הבושה. בסוף העימות, מצא את עצמו שוב מחוץ לעיתון.

(בקרוב אכתוב מאמר על הניתוק (הזמני?) מהפובליציסטיקה, שגזר על עצמו אמנון דנקנר. רמז: הוא מצא את הבושה.)