אמיר בלחסן - צמח לא מוגן

איך נכון לומר - פָּגַע וּבָרַח בלשון עבר? או שמא - פְּגַע ובְרַח בלשון ציווי?

למקרא פסק הדין של השופט זכריה כספי התשובה ברורה: פְּגַע ובְרַח! בלשון ציווי.

כי ההמלצה לברוח - היא זו העולה מבין שורות פסק הדין האומלל הזה, שדן שני בני זוג לשלוש שנות מאסר על שברחו והפקירו את הילד אמיר בלחסן - שהפך לצמח לאחר שמכוניתם פגעה בו והטיחה את ראשו אל הכביש.

והם לא הסתפקו בבריחה מהמקום: הם אף לקחו את הרכב לשטיפה - כדי להסיר זכר וכתם כאילו דבר לא אירע.

לא נתפלפל כאן עם התקדימים שיצא השופט לקושש כדי להגיע לתוצאה שאליה הגיע.

כי הנצחת העוול היא שם המשחק כאן.

כי הנצחת העוול היא זו שמאפשרת לשופט - גם להטיל על בני הזוג שלוש שנים, וגם לקבוע שזהו הרף העליון של הענישה ואף מעבר לו.

תעתוע הגורל: השופט חשין - כן כן, השופט חשין - התייחס באחד מפסקי הדין שלו לעבירת פגע וברח, וכך הוא קובע שם:

"עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר".

נסתפק בדברים האלה.