שלשום למדנו פרק בתקשורת מ
ידיעות אחרונות. על עמוד השער הופיע מאמר מרעיש שעסק בכבשונו של עולם: הטלוויזיה החינוכית ו"ערב חדש". מה ל"ידיעות" ולטלוויזיה החינוכית, פתאום הפך
נחום ברנע למבקר טלוויזיה? זהו שלא.
מה שמטריד את ידיעות הוא
דן מרגלית, או ליתר דיוק מי שמרגלית מייצג, כן, האיום הממשי על המוזסים, העיתון שאתם אוחזים בו כעת. ועוד שחקן נחבא שם, ידידו של בעל המאמר ומי שהעניק לו את פרס ישראל לעיתונות, מיודענו
אהוד אולמרט.
נו, אז הנסיך ברנע מבקש לבוא חשבון עם מרגלית ועל הדרך לפגוע גם ביריביו לתקשורת. מי שמאמריו קיבלו במדורת השבט מעמד של בולה אפיפיורית שיש בה קריאת כיוון לחסידים לאן לכוון את סדר היום הציבורי ואת מי יש לתקוף, עושה זאת באלגנטיות מסורבלת - כאילו דיון במעמדה של הטלוויזיה החינוכית ונחיצותה.
מה שמותקף כאן הוא סדר היום התקשורתי שמרגלית מציב בפני הקולגות הוותיקות - לא רק ברנע, אלא גם אברמוביץ' ושות' - עמדתו הבלתי מתפשרת בנושאי שחיתות ציבורית וקשרי הון-שלטון.
האם מקרה הוא שההתקפה המתואמת נגד מרגלית פרצה עם ביקורתו החיונית נגד שכרו המופלץ של אלי יונס? מיליון וחצי שקל לחודש. זה מוסרי? אה, אבל זה קשור לבכיר כלכלי שיש לו קשרים פה וקשרים שם. כמה אירוני, דווקא ההתקפה המתואמת מוכיחה כמה מסוכנים קשרי ההון-עיתון.
אבל כדאי להזכיר עוד עניין חשוב הקשור פה. חמש שנים להינתקות, ומאז היה מרגלית כמעט ליחיד מבין הגוורדיה התקשורתית הוותיקה שעשה חשבון-נפש והיכה בפומבי על חטא התמיכה בעקירת היישובים. יותר מחטא העקירה, הפשע היותר גדול היה היעדרו של דיון ציבורי רציני טרם ההינתקות והשתקתם של אלה שהתנגדו, כולל כיסוי פשעיהם של
אריאל שרון ובניו, במסגרת הקריאה של
אמנון אברמוביץ' לשמור על שרון כמו אתרוג ולהעלים את שחיתויותיו רק כי הוא "סיפק את הסחורה" הפוליטית, שרובה ומניינה של התקשורת הישראלית אז תמך בה. ידיעות אחרונות היה מראשי סותמי הפה ומשתיקי הדיון בדבר התבונה שבמהלך הטיפשי הזה.
אגב, מי שישב לצד אברמוביץ' שעה שניפק את הקביעה השערורייתית שלו, היה נחום ברנע עצמו. כל ששמענו ממנו הייתה הסתייגות קלה, בעיקר מהדברים המפורשים מדי של אברמוביץ'. זה, ברנע, חמור מאות מונים מנחיצותה של הטלוויזיה החינוכית.
הרמיזה כאילו מרגלית מקבל שכר גבוה משום שהוא משרת את הממשלה היא בדיחה, לא רק משום מופרכותה והניסיון הפתטי לפגוע באמינותו של מרגלית, אלא לאור מה שאנו יודעים על הקשרים ההדוקים בין אולמרט וקדימה לבין ברנע עצמו ועיתונו.
המלחמה העקבית של מרגלית באהוד אולמרט ובשאר אנשי ההון-שלטון מוצגת על-ידי מרגלית כמלחמת בני אור בבני חושך. זאת מטאפורה מעניינת מתקופת ההשכלה, שכדאי להרחיב אותה גם למאבק הגדול יותר שאליו מכוונים ברנע ועיתונו - המאבק מול "
ישראל היום".
בתקופת ההשכלה נלחמו בני האור באנשי המשמרת הישנה שהתנגדה לשינויים החברתיים והתרבותיים וביקשה לשמר את יחסי הכוח בחברה היהודית כפי שהיו מאז ומקדם. גם שם התמקדה המלחמה בסתימת פיותיהם של המשכילים ובדה-לגיטימציה של היריב האידיאולוגי. אנחנו מכירים את השיטות הסובייטיות הללו שעיקרן תקיפה אד-הומינם במסווה של דיון אד-פקטום.
ידיעות אחרונות התמחה בהשתקה של רוב הציבור הישראלי והשלטת משטר שפה ותודעה של מיעוט שדעותיו אומנם ראויות לדיון אבל בטח לא כדעות בלעדיות. "ישראל היום" הולך ומשנה את מפת התקשורת הישראלית לכיוון שלא נודע כאן בעשורים האחרונים. פתאום נשמעת דעת הרוב. איזה פלא!
אז אם את "ישראל היום" אי-אפשר לנצח, לפחות נחסל את המקומות שבכיריו נמצאים בהם. ומה עם גלי צה"ל, למשל? מדוע משרד הביטחון צריך לממן תחנת שידור בעשרות מיליונים? אה, לשם עוד לא הגיעה המהפכה של "ישראל היום", אז אותם אפשר להשאיר. בינתיים.
הכותרת ש"ידיעות" נתנו למאמרו של ברנע על מרגלית הייתה "האיש השווה מיליונים", כתבו ולא ידעו מה כתבו. אכן, מרגלית שווה לאזרחי ישראל מיליונים רבים הנחסכים מהם במסגרת המאבק בשחיתות הציבורית.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
