מדינה יהודית? – לא בבית ספרנו

הפליא מכל שרי הליכוד דן מרידור (תגידו, האם הוא בטוח שהוא נמצא במפלגה הנכונה?), שלא רק תמך בהותרת המצב הקיים על-כנו, אלא אף התייצב על תקן של נביא זעם והזהיר כי השינוי המוצע יפגע ביחסים עם ערביי ישראל ובמעמדה של ישראל בעולם. כאילו שעצם קיומה של מדינת ישראל אינו לצנינים בעיני העולם הערבי כולו. על-פי היגיון זה, מר מרידור, אולי עדיף שנקום ונתנדף מכאן?

ואשר למעמדה של ישראל בעולם, שעלול על-פי מרידור להיפגע, אם נדרוש הכרה ביהדותה של המדינה - הנה מה שנוהגים בעולם הדמוקרטי לדרוש מן המתאזרח (מקור: פרופ' שלמה אבינרי, 'הארץ', 25.7.10):

• בארה"ב נדרש המתאזרח לאמץ הצהרה זו: "אני מצהיר בשבועה כי אני מתנתק מנאמנות לכל נסיך, שליט, מדינה או ריבון זרים... אתמוך בחוקה ובחוקים של ארה"ב ואגן עליהם מפני כל אויב... אשא נשק מטעמה... אבצע כל תפקיד בעל חשיבות לאומית מטעם הרשויות האזרחיות".

אתה יודע מה, מר מרידור? בוא נתפשר, ובמקום לדרוש הצהרה שתכיר ביהדותה של המדינה, נאמץ את נוסח ההצהרה הנדרש ממתאזרחים בארה"ב. מקובל?

• [ראה גם: עד מתי יטמון השר מרידור ראשו בחול?]

גם בשאר המדינות הדרישות מנוסחות חד-משמעית. בנורבגיה נוסח ההצהרה הוא זה: "אני מתחייב לשמור נאמנות לארצי נורבגיה ולחברה הנורבגית, ולקבל על עצמי את הדמוקרטיה, זכויות האדם וחוקי המדינה".

בבריטניה נוסח ההצהרה הוא: "אתן את נאמנותי לממלכה המאוחדת, אכבד את זכויותיה וחירויותיה, אתמוך בערכיה הדמוקרטיים".

באוסטרליה: "אני מצהיר על נאמנותי לאוסטרליה ולעמה, אני שותף לאמונותיהם הדמוקרטיות ומכבד את זכויותיהם וחירויותיהם".

בדרום אפריקה: "אהיה נאמן לחוקת דרום אפריקה ולחוקיה ואקדם את האידיאלים והעקרונות המגולמים בהם".

למרות הדוגמאות הללו, המעידות כי מדינות דמוקרטיות בהחלט דורשות מן המתאזרח לאמץ את אמונותיהן והאידיאות שלהן, סבור מרידור כי יש משום התגרות בערבים, בעצם הדרישה מהם לאמץ את מה שכבר החליטה עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 - לאשר הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ממש כך: מדינה יהודית בארץ ישראל. מה שהיה ברור אז, לא צריך להיות מובן מאליו היום?

אהוד ברק וחבריו מודעים לכך שאילמלא מצביעים אלה, לא הייתה מפלגתם זוכה אפילו ל-13 המנדטים המצומקים שלה. ולכן אהוד ברק וחבריו ממשיכים לחזר אחר המגזר האחד והיחיד שאצלו עוד ניתן לקושש קולות לטובת מפלגת האבודה.

לפני עשור עשה זאת ברק בביקור מתוקשר אצל גדול המסיתים שייח' ראאד סלאח ובחיבוקים מצולמים עימו. אחר-כך ניסה לכבוש את לבם של הערבים בכך שיזם את 'ועדת אור', בעקבות המרי האלים שלהם באוקטובר 2000, והציב בראשה שמאלן ידוע, שמסקנותיו סירסו את ידי המשטרה במגזר הערבי עד עצם היום הזה. כיום ממשיכים ברק וחבורתו במסלול מבולבל זה, ומתנגדים בממשלה להצעת שר המשפטים יעקב נאמן לחייב את המתאזרחים החדשים להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

על ברק וחבריו אין, אם כן, מה להתפלא. אבל בהחלט בלתי נסבלת העובדה, ששרים מן הליכוד, הרימו גם הם ידם נגד הדרישה לתבוע מן המתאזרחים הפלשתינים הכרה ביהדותה של המדינה.

ונתחיל מן הקל אל הכבד. השר בני בגין, הידוע ברגישותו העצומה למצוקותיהם של הערבים, אמר כי הוא מציע לדחות את הצעת השר נאמן ולהותיר את המצב על-כנו, אבל אם בכל זאת תשונה הדרישה מן המתאזרחים, הוא מסכים – אנחנו נושמים לרווחה! - לתבוע מהם הכרה בהיותה של ישראל מדינה יהודית.

אכן, חסד גדול גמל עימנו 'מיסטר קלין', שמוכן, רק בדיעבד, לתבוע הכרה ביהדותה של המדינה. אבל ללא ספק זוהי התקדמות ימינה בדרכו של האיש שתמך בהקפאת הבנייה ביו"ש והתנדב לשווק אותה בתקשורת; שהתנגד להענקת מעמד בכורה לשפה העברית במדינה היהודית, בטענה המוזרה שהחלטה כזו "תפגע בזכויות הערבים"; שהצטרף לעמדת השמאל שלא להחיל דין רציפות למתן חנינה לעצורי ההינתקות; שמגבה את עיקרון שתי המדינות בארץ ישראל המערבית.

כמותו נהג השר הליכודניק מיכאל איתן, שבדיונים קודמים הצטרף לדעת בגין שיש להותיר את המצב הקיים על-כנו, ורק בישיבה השבוע שינה טעמו ותמך בהצעת נאמן.

ואולם, מסתבר שדן מרידור אינו לבד. עובדה היא שהממשלה עדיין מתקשה להחליט. למרות שהאמת הבסיסית אינה נתונה לוויכוח, טרם הצליחה הממשלה להגיע אליה.

לבוחרי הליכוד והמחנה הלאומי לא נותר אלא לשאול עצמם, עד מתי תמשיך ממשלה המתיימרת להיות לאומית, ללכת בדרכה המדינית-פוליטית של מרצ, אותה מפלגת שמאל ננסית, שהבוחר - ברוב תבונתו - העניק למדיניות העיוועים שלה, רק שלושה מנדטים.

שוב מסתבר שהעיקרון הכי יציב בפוליטיקה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הוא זה: בחרת עבודה-מרצ, קיבלת עבודה-מרצ; בחרת ליכוד, קיבלת עבודה-מרצ.