בפרשות קודמות הצבענו על חומש דברים, המכוּנה גם "משנֶה תורה", משום שבחלקו הגדול הוא מהווה חזרה על חומשים קודמים. גם בפרשת ראה, שקראנו בשבת שעברה, חוזר המוטיב המַנחה המופיע בחומש כולו של השילוש הקדוש: תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל, והזיקה ההדדית ביניהם. לאור מוטיב יסודי זה, לפנינו גירסה חוזרת של פרשת 'קדושים תהיו', המבליטה את קדושת החיים וקידושם על-ידי מצוות. רפרטואר המצוות רחב ביותר, וכולל מצוות שבין אדם למקום - כשרוּת, מועדים והאיסור לעבוד עבודה זרה על כל היבטיה. לא פחות מדגישה הפרשה מצוות שבין אדם לחברו - מצוַת צדקה, תרומות ומעשרות, שמיטת כספים וביטול מוסד העבדוּת - תוך שילוב הדוק בין שני סוגי המצוות.
דייר ואורח
את הזרקור לפרשה כולה ממַקד הפָּתיח של הפרשה: "רְאֵה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". ניתן למצוא בפסוק את ארבעת האלמנטים המופיעים בפרשת 'קריאת שמע' (פרשת ואתחנן), המרכיבים את הבחירה החופשית. האלמנט האחד הוא אלמנט ההתחדשות 'היום'. התחדשות מעמד מתן תורה, כאילו התרחש היום, בדומה להתחדשות מחזור הטבע.
החל בראש חודש אלול, שיחול השבוע, ועד שמחת תורה, מוסיפים לתפילה את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי". במזמור נפלא זה מביע דוד המלך את כמיהתו הנצחית העזה: "שִׁבְתִּי בבית ה' כל ימי חיי" - להיות דייר קֶבע בהיכל ה', כדי לחזות בנועם השכינה ולשאוב מאוֹרה המתמיד. אך הוא מסיים את הפסוק בשאיפתו "לבקר בהיכלו" של הקב"ה. השאלה היא, או דייר או אורח. כיצד מתיישבת אפוא הסתירה בין השניים? מבחינה רעיונית אין כל סתירה. נְעים זמירות ישראל רוצה לחסות כל חייו בצל השכינה, ולקיים את מצוות הבורא. אולם הוא מייחל, שהן לא יהפכו לשיגרה, אלא כל יום הוא יחוש את הלהט של המצווה מחדש, כאילו הוא אורח בבית התפילה.
כיצד מגיעים לרמה גבוהה זו בעבודת ה'? - באמצעות האלמנט הקודם 'אנוכי'. הפנמת הדיבר "אנוכי ה' אלוקיך" בכל אורחות חיינו, שיהפוך לחלק בלתי נפרד מה'אני' של כל יהודי ומזהותו. כפי שציינו בפרשה הקודמת, על כל יהודי לתת מעצמו בהשקעה במצווה, שזה סוד הסיפוק העצמי בקיום המצווה.
נראה לי אפוא, כי בפאזה הראשונה 'אנכי נותן' מיוחס לבורא, ואילו בפאזה השנייה, בתהליך ההפנמה, שני המושגים עוברים טרנספורמציה אנושית אל האדם. היהודי חש כיצד המצווה מעצימה את אישיותו, והיא צינור המחבר אותו אל בוראו ואל פנימיות נשמתו.
עולם מלא
האלמנט השלישי הוא הפְּנייה המתחילה ב'רְאה' בלשון יחיד, לעומת הֶמשך הפנייה בלשון רבים 'לפניכם'. השינוי בגוף הנמען, מיחיד לרבים, אינו לשוני בלבד. הוא מגלם את הזיקה ההדדית ביהדות בין היחיד לציבור, ומצביע על חשיבותו של כל יהודי כפרט ותרומתו המשמעותית לציבור כולו. האדם עלול לחשוב לתומו, שהוא רק בורג במכונה האנושית והלאומית האדירה. הוא יהודי בודד בתוך קהילה עולמית, המונה מיליוני יהודים. מה ערך אפוא למעשיו, יאמר בליבו, ממֵילא תרומתו לקהילה שואפת לאפס.
השקפת היהדות מנפצת אפוא תפיסה זו, ומעלה על נס את חשיבותו של היחיד. היא דוגלת בגישה האינדיבידואלית "בשבילי נברא העולם", כפי שמצביעים חז"ל. רק על בסיס ערכו של הפרט, מדגישה התורה את חשיבותה של העֲרֵבוּת והנאמנות ההדדית, לא רק בין איש לרעהו. רבי חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים" מצביע על ההשפעה האדירה שיש לכל מעשה יחיד של כל יהודי, לא רק על סביבתו הקרובה. טווח ההשפעה של כל מעשה הוא עצום, ומתפשט לעֵבר העיר, הארץ ואף - לא תאמינו - על היקום כולו! מעשה יחיד של אדם עשוי להכריע את גורל העולם. מעניין שההשפעה היא גם אקולוגית. מעשה טוב משפיע על איכות הצמחייה, האוויר ועוד.
אולי לכך התכוונו חז"ל, שכל אדם הוא עולם מלא מבחינת ההשפעה האוניברסלית של מעשיו. במעשיו הטובים היהודי, כפי שמציינת התורה, הוא אור לגויים. לכל מעשה של כל אדם יש ערך רב, לא רק מבחינה אישית, אלא גם בהיבט הציבורי הרחב. כל עם מורכב מפרטים רבים. ולהפך, היחידים הם המרכיבים את הציבור. אולי זו כוונת ההדרן, שבסיום כל חומש "חזק, חזק ונתחזק". חזק אני, חזק אתה - וכך נתחזק העם כולו.
מבחן הנאמנות של היחיד, המשקף את ערכו האינדיבידואלי, בא לידי ביטוי מוחשי ומרתק במשל היפה של ה'בן איש חי'. משל למלך שהציב שלוש חביות יין באזורים שונים בממלכתו. כל אזרח התבקש למלא את החבית בבקבוק יין, כדי להוכיח את נאמנותו למלך. באזור הראשון אכן כל האזרחים הנאמנים מילאו את החבית ביין שהביאו כמצוות המלך. ואומנם, המלך העניק להם צל"ש ופרס נאמנות. באזור השני, לעומת זאת, סמך כל אזרח על חברו, שימלא את החבית ביין, ואילו הוא מילא אותה במים. הוא היה סמוך ובטוח שבקבוק המים שלו לא יהיה ניכר בתוך חבית מלאה יין. אלא שהאזרח הנחוּש לא ידע, שגם אחרים מתושבי המקום חשבו בדיוק כמוהו, וגם הם מילאו את החבית במים. נשמע כמו בדיחה? אולי. אולם בסופו של דבר התמלאה כל החבית במים, דבר שעורר את זעמו של המלך, שהעניש את התושבים בחומרה רבה. באזור השלישי היה שילוב של שני סוגי האזרחים. חלק מהאזרחים, שהיו נאמנים למלך, אכן מילאו כל אחד את החבית בבקבוקי יין. האחרים, לעומתם, סמכו על חבריהם שמילאו את החבית ביין, ואילו הם מילאו אותה במים. המלך, שהבחין בתוצאה, כי חבית היין מהולה חציה במים, העניש למרבה הפלא את כל האזרחים, ובכללם גם האזרחים הצייתנים שמילאו את מצוות המלך. ובצדק. איך יכול היה המלך לדעת מי מהאזרחים ציית לפקודתו, ומי לא.
החבית השנייה, שֶׁבָּהּ כל אחד סמך על חברו, שיעשה את מצוות המלך, משקפת בבירור - מעֵבר לתרבות ה'סְמוֹךְ' - את חשיבותו האולטימטיבית של כל פרט בתרומה לכלל, והיא מלמדת לא לזלזל בערך היחיד - גם לא הפרט בעיני עצמו. החבית השלישית, לעומתה, שֶׁבָּהּ נענשו גם האזרחים הנאמנים, מלמדת את ערך העֲרֵבוּת ההדדית.
חוויה רגשית
האלמנט הרביעי בפתיח של הפרשה הוא הגמול הטבעי על המעשים בדמות הברכה והקללה. התורה פותחת בחיוב, הברכה המייצגת את המעשים הטובים וקיום מצוות ה', והיא תוצאה אינטגרלית שלהם. "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם", דהיינו הברכה טמונה בעצם קיום המצוות. המִשְׁנָה בפרקי אבות כבר הצביעה על כך, כי "שכר מצווה - מצווה". השכר של המצווה גלוּם בעצם קיומה, בתרומתה לגיבוש האישיות והעשרתה ולהַעֲצָמָה הנפשית. המצווה, המחברת את האדם אל בוראו ואל פנימיות נשמתו (בפרשנות חב"ד מצווה היא מלשון צוותא, חיבור), מעניקה לאדם חוויה אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית ממדרגה ראשונה. מכאן תחושת החידוש והרעננות בעשיית המצווה.
ייתכן גם לפרש על הברכה והקללה הטמונה בכל דרך. באפיק החיובי - המצווה - טמונה הברכה, ואילו באפיק השלילי - העבירה - טמונה הקללה. כך למשל תכונת ההתלהבות ניתנת למימוש חיובי לדְבר מצווה: שבת, תפילה, צדקה ועזרה לזולת, במקום למימוש שלילי לדְבר עבירה. כך לגבי כל תכונה ומידה ראוי לבחור באפיק החיובי, ולהעדיפו על פני האפיק השלילי. התיקון של האנרגיה השלילית הוא בהכוונתה לאנרגיה החיובית בקיום מצווה.
חז"ל כבר הצביעו על כך, כי מי שנולד במזל מאדים, המסמל שפיכות דמים, שיהיה מוהל או שוחט, ואולי גם ניתן להוסיף מנתח למטרות רפואה. בדרך זו ניתן להפוך את הנטייה השלילית לרצח לאפיקים חיוביים (וגם לשנות את ההורוסקופ). אלה ארבעת האלמנטים המרכיבים את הבחירה החופשית.
הצבענו על הזיקה בין המעשה לאיכות הסביבה. אולם ההשפעה היא גם הפוכה, והיא מתחילה כבר ברמה הגסטרונומית. המזון שאנו אוכלים משפיע על איכות המעשים, על אופי האדם והחברה. משום כך ציוותה התורה בפרשתנו שלא לאכול את הדם, כי הדם הוא הנפש, כדי שלא נהפוך לחברה קניבלית אוכלת אדם.
אכילת המזון הכָּשר, שעליו מתריעה הפרשה, אף היא נכללת באותה קטגוריה. המזון הנטמע בדם, זורם בלב ואל המוח, משפיע על הרמה הרגשית, הנפשית והרוחנית של האדם ועל איכות המחשבות. המזון הכשר משפיע על מחשבות נקיות, רגשות חיוביים, ריסון היצרים ועל שיפור הרמה הרוחנית בכלל. לא פלא ששמירת הכשרות היא מיסודות היהדות.
מודל חינוכי
סוגיית עבד עברי, החוזרת בפרשתנו, מצביעה כאמור על שלילת מוסד העבדוּת ביהדות. מעֵבר לכך, היא מצביעה על המודל החינוכי כדרך להתמודדות עם עבריינות ושיקום עבריינים. העבד העברי הוא גנב רכוש, על-רקע מצוקה כלכלית. העבדוּת הזמנית, לשש שנים בלבד, אמורה לא רק להעניק לו חיי רווחה אצל אדונו, הדואג לכלכלתו של העבד, אלא גם לשקם את כבודו האבוד כאדם ואת תדמיתו העצמית הפגועה. האדון חייב בכבודו של העבד ובהעדפתו האישית על פניו. כך למשל, אם יש לו כרית אחת, עליו לתת אותה לעבד במקום לעצמו. מעל לכל העבד לומד בבית אדונו לחיות חיים נורמטיביים, חיי יושר ואמת ולהיות אזרח מועיל לחברה. עם שחרורו על האדון לצייד אותו ברכוש ולדאוג לפרנסתו. אולי כדאי לאמץ את המודל החיובי הזה גם במדינת ישראל?
כמו במצוות צדקה, התופסת מקום מרכזי בפרשה, גם מטרת שחרור העבד, מעֵבר לעזרה לזולת, היא טיפוח תפיסה אנטי-רכושנית והעמקת הביטחון בה' והאמונה הבלעדית בא-ל אחד. יש לזכור כי עגל הזהב הוא הגירסה האלילית - שהתורה מרבה להתריע נגדה כדי לשמור על קדושת הארץ והעם - של החברה המערבית.
מתכּוֹן לאהבה
מצוות הצדקה שלוּבה גם במצוות המועדים. בפרשתנו הדיוּן מתמקד בשלושת הרְגָלִים בלבד: פסח, שבועות וסוכות, שבחגים אלה קיימת מצווה מיוחדת לשמוח. אנו מצוּוים שלא לשכוח לשַמח בחגים גם את העניים, היתומים האלמנות, הגֵרים והלוויים, כחלק בלתי נפרד משִמחת המשפחה. אולם השאלה העקרונית היא, כיצד אפשר לצוות על רגשות - "ושמחת בחגיך" "והיית אך שמח"? התשובה היא, כי לא רק אהבה גורמת לנתינה, כפי שרגילים לחשוב. גם ההפך הוא הנכון. הרב דסלר מצביע על נתינה כְּעל מַתְכּוֹן בָּדוּק לאהבה. ההשקעה העצמית, הגלומה בנתינה, היא היסוד לאהבת המצוות ולאהבת הזולת. הרב מביא כדוגמה את ההורים הביולוגיים, שנפגשו עם ילדיהם לאחר ניתוק בתקופת השואה, ולא גילו כלפי פרי בטנם כל רגשות חיבה, בניגוד להורים המאמצים.
ואהבת לרעך כמוך, כיצד? על-ידי שתיתן לו. תיתן לו לא רק מתנה. גם עזרה פיסית או נפשית היא בגדר נתינה. הצדקה, ההקשבה, המילה הטובה, החיוך וקבלת האורחים מביאים לאהבת הזולת. כיצד אפשר אפוא לשמוח בחגים? על-ידי שמשמחים אחרים, באמצעות הנתינה כאמור. ועיקרון נוסף: אחרי המעשים נמשכים הלבבות, בשמחה כמובן. מכאן הקשר ההדוק, שעליו מצביעה התורה בין אירוח העניים והחלשים בחג לשמחה האישית והמשפחתית.
