"אריאל זה ישראל" - מכתב לתושבי אריאל

עלינו לאריאל כדי לומר: אלו"ל - אנו לאריאל ואתם לישראל.

שיירת רכבים, עטורי דגלי ישראל - מהמרכז, מבאר שבע (!), ממצפה רמון (!) ומטבעון (!) - עלתה בגאון לתת אהבה, לומר תודה למיטב בניה, השומרים מהשומרון. עת צבעתי את השלט 'אריאל זה ישראל' - התחברה לה ה"למד" מעצמה, ולא במקרה; אריאל זה ישראל, לא התבקשנו להציג דרכון.

ואתם, 'אריאליסטים' מהשומרון, המתנתם לנו, שמש קופחת על פניכם, בכיכר הכניסה לעיר, אוחזים דגלי ישראל, שלטי תודה וכבוד, מופתעים מעט.

"אנו לא רגילים בזה", אמר ראש העיר הנכבד מר רון נחמן בבניין היכל התרבות המוחרם - ואני השבתי לו: "מר נחמן - גם אנו לא מורגלים בזה".

"יש לנו תרבות לא פחות טובה מכפי שיש בתל אביב", המשיך נחמן, ואני השבתי לו: "אל לנו לשאוף ולהתחקות אחר התרבות התל אביבית - התרבות ההיסטורית של מסורת העם היהודי ספוגה בכל אבן במקום הזה".

"היכל התרבות המוחרם", כתבתי. על-ידי מי? על-ידי קומץ קיצוני מתנשא ומנותק. על-ידי מי שהתקשורת מגדירה "אנשי הרוח", הממונים על עיצוב התרבות של ישראל. על-ידי מי ששכבו על הגדר עבור ילדי זרים - ולא פצו פיהם עבור ילדי 'מוזרים', ילדי מגורשים, שהפכו מוזרים ומוקעים על-ידי רוח התקשורת הישראלית.

ויש כאלה החושבים כך, תושבים נכבדים. יש כאלה החושבים כי אלו אכן אנשים דעתניים שיש להקשיב להם, כאילו למדו במוסד של הרב קוק, כאילו שאבו את דעתם מכתבי הרמב"ם, מחוכמת ישראל.

אני אומר זאת מהיכרות של הציבור הכללי - הישוב בערי המרכז - שהתגלה בבחירות האחרונות כתומך נלהב של מפלגת קדימה; כפר סבא, רעננה, ראשון לציון - כל אלה הכריעו את הכף בבחירות 2008 לטובת מפלגה זו, המבקשת מיותר מרבע מיליון איש לצאת משטחי ארץ תמורת הצהרה.

ולא בכדי: הציבור המבוסס יחסית, מערי המרכז, התנתק מהסביבה הארץ-ישראלית האמיתית, התנתק מסיורים, נטש את דרך ה'תרמיל והמקל' והתחבר לתרבות המערב, ל'קניון' כמשל, המנתק אותך מהסביבה האנושית, המגיש לך 'חבילות' וערוצים, זה הדורש ממך מחר לא לצאת מן הבית כי ישודר "הגמר הגדול" של עוד כוכב, אולי עוד אחד מ-50 הכוכבים של דגל אמריקה.

לא בכדי צפצופי הסולידאריות של רכבים למראה 'שיירת אריאל' החלו, כפי שצפיתי, רק ממזרח לצומת קסם - הכביש בו נוסעים כמעט רק 'מתנחלים' - המכונים 'עבריינים' לפי מנהיגי הקומץ החותם על החרמת היכל התרבות היפהפה. ההישגים הרוחניים של אנשי הרוח הפכו טכניים בלבד ואינם עונים להגדרה של תרבות במרחב הזמן.

המטרה של חבריי ושלי - להעיר את הציבור הלאומי הלא-דתי, המסורתי - משנתו העמוקה. נוצרה פה תרבות אנטי-דמוקרטית, שיכולה רק לקנא בהפגנות צעירים באירופה. מי שבאמת רוצה לייצר דמוקרטיה אמיתית - חייב לנטוש את הסלון, להתנתק נפשית משטיפות המוח של ערוצי הטלוויזיה הכלליים - אלו שמדווחים לנו בימים אלה על 'אווירה חיובית' בוושינגטון, אלה שצילמו בגאון את הג'נטלמניות וה'סחבקיות' של רמטכ"ל צה"ל לשעבר כלפי רב-מרצחים, "האיש עם השערות על הפנים", כפי שכינהו מנחם בגין ז"ל, האיש שהפך מאויב לאוהב בעיני מפתחי דוקטרינת 'אוסלו' האיומה, אלה המחזיקים בתפקידים גם היום.

אנו קוראים לציבור הכללי, זה שרואה מתנחלים רק בטלוויזיה - בדרך-כלל בתמונות לא מחמיאות: זוהי העת להשמיע קול, להצביע ברגליים - לשוב אל המקומות אותם מנסים להפוך ללא-לגיטימיים, לטייל בערי השומרון, ללכת לאכול פיצה ביהודה (יש פיצה טובה בכפר אדומים), לראות הצגה באריאל ולנפוש בסופי-שבוע בבנימין - לנטוש את הקניון כאידיאל וכרעיון, להתנחל בלבבות וללבלב את ההתנחלויות. שעת השי"ן הגיעה. אין שמאל ואין ימין; ההגדרות הפוליטיות נעלמו ורק המציאות נשארת ומביטה לנו בעיניים; "אנשי הרוח" של ישראל נותנים לנו הזדמנות מצוינת לעשות זאת; לכו לבדוק מה המשותף לאלה, מי המרצים אשר בשם החופש האקדמי קוראים תיגר על ישראל - על ארץ ישראל, לא על מדינת ישראל.

זהו עימות תרבותי - לא מדובר בתרבות תיאטרלית אלא בעימות כולל על אופייה של ישראל, ממש כפי שאמר-שאל עמוס עוז; השאלה היא - מה באנו להיות פה? לא אצטט את תשובתו.

בשם החברים שהגיעו לשיירה, בשם קבוצת חברי 'אקטיביזם ציוני', בשם אהבת החינם - אני מאחל לכולנו שנה טובה, שנת התחברות ולא שנת הינתקות, שנת אהבה ולא שנת שנאה, שנת בנייה ולא שנת הקפאה.

תודות לכבוד ראש העיר רון נחמן שכיבד אותנו בנוכחותו, למנכ"ל העירייה הגברת חנה גולן, לאלי נובוסלסקי קב"ט העיר, למר יגאל כהן-אורגד נגיד המרכז האוניברסיטאי אריאל על קבלת הפנים המרגשת, ולמקס צ'רנוגלז חבר מועצת העיר על הליווי של היום.

בבניין היכל התרבות, ובבניין הארץ - ננוחם.