חרם האמנים - קריאת אזעקה לשלמות הארץ

בשבועיים האחרונים הארץ גועשת על החרם שהטילו אמני תיאטרון חשובים על העיר אריאל. מימין ומשמאל מתנגחים ומתנצחים על זכותם של אמנים חשובים שלא לקיים פעילות אמנותית בהיכל התרבות של העיר אשר נמצאת מחוץ לשטח הריבוני של מדינת ישראל. כזכור, בהודעה על החרם שהטילו על היכל התרבות באריאל, הודיעו אלו כי מצפונם לא יאפשר להם להופיע בשטח כבוש שבו נפגעות זכיות אדם וכי הם ישמחו להופיע בעיר אם תכלל בשטחי מדינת ישראל הריבונית. כך האמנים.

אינני סבור שהצהרת האמנים כזאת יש בה מן החוכמה שלא לדבר על היושר וההגינות. חרמות הן ביטוי לתפיסה אירציונלית הלקוחה מן הטרמינולוגיה הדתית הדוגמטית וחסרת הסובלנות. לא מתאים לאנשים הקוראים לעצמם אנשי תרבות להכריז על חרמות ונידויים מה גם שחרמות דומים שהטילו אמנים ערבים ולא ערבים על ישראל לא עוררו את חוש המצפון שלהם. אבל לאמיתו של דבר חסד עשו עמנו שחקני התיאטרון שהעמידו אותנו על עצלותנו ועל כך שהזנחנו את ארץ ישראל והותרנו פתח להפקרתה. החרם שהטילו מהווה קריאת אזעקה בעבור כל ציוני המאמין בשלמות הארץ לדרוש בתקיפות על החלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון.

לאמיתו של דבר פעמוני האזעקה מצלצלים כבר זמן רב. כל מקום שבו לא מוחלת הריבונות הישראלית נמצא בחזקת שטח כבוש שהשליטה עליו נתונה בידי הצבא והדבר מסוכן מאד. התרגילים שעשו ממשלות הימין כדי לחמוק מהכרעה על החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון על-ידי הקמת ישובים בנימוקים ביטחוניים או בשטחים שהופקעו לטובת מחנות צבא מפקיעים את ההכרעה על גורל התישבות מידי העם. למעשה, לא העם הוא הריבון ביהודה ושומרון אלא הצבא. והצבא, כך מלמד אותנו הניסיון העגום מהרס ימית והישובים בסיני לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והרס גוש קטיף במסגרת תוכנית ההינתקות ב2005 ממלא פקודות בצורה עיוורת. השענת גורל ההתישבות על הנמוקים הביטחוניים מסוכנת מאד כיוון שהיא פותחת פתח לפינויים ברגע שהנמוק הביטחוני מתפוגג או משעה שראש ממשלה מחליט "להכנס להיסטוריה” כזה שיביא שלום.

מן ההיבט המוסרי, אינני סבור שאנו יכולים להרשות לעצמנו שלא להחיל על ערביי יהודה ושומרון את החוק הישראלי. לא ייתכן שאזרחים, ואין זה משנה לאומיותם, יהיו כפופים לחוק צבאי. רבים מאד מקרב הערבים היו שמחים (גם אם אינם אומרים זאת בגלוי) לקבל זכויות אזרח בדומה לאחיהם בגליל ובנגב. ברור שמדובר בקבלת אזרחות ישראלית לכל דבר ומי שירצה בכך יצטרך בתמורה להגנה מפני שרירות הלב של הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור להיות נאמן למדינת ישראל ולחוקיה. מי שיבחר להשאר אזרח של מדינה אחרת, יוכל לבחור בסטטוס של תושב וליהנות מכל הזכויות למעט בחירות לפרלמנט.

הנימוקים הדמוגרפים, עם כל חשיבותם, דווקא מראים שאין יסוד לחשש מפני אובדן הרוב היהודי בישראל. אומנם מוזר בעיני שאותו ציבור מן השמאל שמרחקי עצמו מלאומיות ומיהודות דווקא משתמש בנימוק כזה. אבל ניחא, לא ניכנס לניתוחים פסיכולוגיסטים. רוב יהודי מוצק קיים בכל השטח שממערב לירדן. המחקרים האחרונים מראים כי רוב כזה צפוי להשמר זמן רב. בתחשב בעובדה כי מדינת ישראל היא מדינת עלייה ושיעור הריבוי הטבעי בה גדול מאד ובתחשב בכך שפוטנציאל העלייה היהודית לא מוצה, סביר להניח כי נתון זה לא ישתנה לרעה בעתיד אלא להיפך.

אני סבור שתוצאות הבחירות בעשור האחרון מניחים יסוד מוצק לצעד אמיץ שכזה. רוב העם התפכח מאשליות אוסלו ומהנוסחה השקרית של שטחים תמורת שלום. רוב העם מבין כי הפקרת שטחי מולדת לידי האויב לא תביא אלא שפך דם נוסף. אבל הציבור מבין גם כי לא ייתכן שלא לכבד את זכויות האדם של הערבים המתגוררים ביהודה ושומרון. דווקא הגשרים הכלכליים והאנושיים שהקימו המתישבים בשנות ההתישבות בינם לבין התושבים הערבים ממחישים צורך זה.

צעד כזה יבהיר אחת ולתמיד את כוונותינו בארץ ישראל. איננו כובשים בארץ אבותינו. אנו מקיימים את ההבטחה האלוהית שניתנה לאבותינו בספר התנ"ך לרשת את הארץ. אנו גם מיישמים בפועל את מה שהובטח על-ידי המנדט הבריטי: הקמה של בית לאומי על כל שטחי ארץ ישראל המערבית. שטחים אשר שוחררו כזכור מן הכיבוש הירדני ב1967. אנו אומרים בקול צלול וברור- מדינת ישראל היהודית מחילה את ריבונותה על כל השטחים מעבר לירדן וכל האזרחים שבה, אם יבחרו, יוכלו ליהנות מיתרונותיה של השתייכות למדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון.

ואז יוכלו, אני מקווה, אמני התיאטרון לבוא ולהופיע בלב שלם באריאל ואולי גם בעופרה, קדומים, תפוח ועוד מקומות בהם יושבים אזרחים ישראלים הצמאים לתרבות טובה.