שלושה סיפורים מהימים האחרונים מחדדים את סימן השאלה: האם אפשר להאמין לפרקליטות המדינה? האם אכיפת החוק בישראל מצויה בידיים מקצועיות ואובייקטיביות? יש שכבר מזמן השיבו בשלילה על שאלות אלו, יש שתמיד משיבים עליהן בחיוב. אני מוצא את עצמי מפקפק יותר ויותר האם אכן תשובה חיובית היא הנכונה.
סיפור ראשון: העובדה הזרה של אהוד ונילי ברק. התיק נגד בני הזוג נסגר בלא כל הודעה לציבור, ורק פניית הפורום המשפטי למען ארץ ישראל אילצה את הפרקליטות לפרסם את דבר הסגירה ואת נימוקיה. והנימוקים, אוי הנימוקים. במקרה הטוב הם עלבון לאינטליגנציה, ובמקרה הגרוע - סכנה לבטחון המדינה.
לפי הפרקליטות, אי-אפשר לבסס כתב אישום נגד נילי פריאל-ברק, משום שכל מה שיש הוא הודאתה במשטרה בהעסקת עובדת זרה בלתי חוקית. את העובדת עצמה, שהייתה מוכרת לפריאל-ברק רק בשם וירג'יניה, אי-אפשר לאתר, ולכן ייתכן שבעצם היא הייתה חוקית. לגבי ברק נטען, כי אין כל ראיה שהוא ידע על העסקתה ועל מידת חוקיות הדבר.
מה אומרים לנו? שהודאת החשוד אינה מספיקה, כלומר: שברק-פריאל עלולה לחזור בה בבית המשפט מן ההודאה. נגיד שזה כך. אז בתור התחלה תגישו כתב אישום, ואם וכאשר תהיה בעיה של תקפות ההודאה - תתמודדו איתה. הרי החוק מאפשר לשופט גם במקרה כזה להעדיף את הודאת הנאשם במשטרה על פני כפירתו בבית המשפט.
ואיך זה שלא מצליחים לאתר את העוזרת? משמעות הדבר היא, שבביתו של שר הביטחון, שהוא גם ראש הממשלה לשעבר, עבדה אזרחית זרה שאיש אינו יודע מיהי ומאין באה ולאן הלכה. אם נאמין לזה - אזי מערכת אבטחת האישים פרוצה לחלוטין. ואם לא נאמין לזה - אזי הפרקליטות משקרת.
ואתם באמת חושבים שאהוד ברק לא ידע? הוא מעולם לא נתקל בעובדת? מעולם לא שמע מאשתו שיש עוזרת חדשה? דירה של עשרות מיליונים עם תכולה של מיליונים - ובעל הבית לא מתעניין בכלל מי מסתובב בה? זה נשמע כל-כך בלתי סביר, עד שנדמה שאפילו ברק עצמו צחק למקרא הדבר.
המסקנה המתבקשת היא, שהפרקליטות החליטה שלא לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה - להעמיד לדין את רעיית שר הביטחון ואולי גם את השר עצמו. ולמה לא? שכל אחד יענה כפי שנראה לו.
סיפור שני: בועז הרפז. כפי שנחשף כאן, לפרקליטות יש בעיה קשה עם העמדתו לדין של הרפז. אם יהיה משפט, תיחשף ההפקרות בה התנהלה לשכת הרמטכ"ל ויתגלה כיצד אדם מפוקפק כזה נכנס ויצא בה, וכיצד ידע סודות מדינה כמוסים ביותר. שלא לדבר על כך שיהיה צורך למצוא את הזייפן האמיתי, שהרי הפוליגרף העלה שהרפז לא זייף בעצמו את "מסמך גלנט".
כאן מתנהלת הפרקליטות במשהו שנע בין שלומיאליות מוחלטת לבין
רשלנות רבתי. היא לא הצליחה למנוע את יציאתו מן הארץ, ועכשיו נראה האם ומתי הוא יחזור.
זה מזכיר לי סיפור אחר, שגם בו התנהלות הפרקליטות משונה: אורי בלאו מהארץ בפרשת ענת קם. העיתונאי עדיין יושב לו בלונדון, אין בקשת מעצר ומנהלים איתו מו"מ כדי שיואיל בטובו להחזיר את המסמכים הגנובים שהוא אינו מורשה להחזיק. מעניין מה היה קורה אם היה מדובר בעיתונאי מ"בשבע".
סיפור שלישי: מרגלית הר-שפי. בסוף השבוע פורסם ב"מקור ראשון" תחקיר מרתק על משפטה של הר-שפי. נכון שזה עיתון ימני ונכון שחלק מהמרואיינים הם אנשי ימין, אבל בשורה התחתונה - התחושה מאוד-מאוד לא נוחה, וזה בלשון המעטה.
התחקיר מביא שני ציטוטים מדהימים מפני שניים מראשי השב"כ לשעבר.
כרמי גילון, ראש השב"כ בזמן רצח רבין ומי שנכשל לחלוטין במניעתו, כתב בזכרונותיו: "בעדויות של יגאל עמיר... התברר שרצח ראש הממשלה עלה בצורה זו או אחרת בשיחותיו עם מרגלית הר-שפי, ידידתו מהתנחלות בית אל, ועם אנשים אחרים, אבל הנושא לא נידון באופן קונקרטי, כלומר לא כתוכנית ביצוע... כיוון הפעולה היה לתקוף את
יצחק רבין. רק חגי עמיר היה שותף סוד מלא לעניין זה. דרור עדני הכיר חלק מרעיונותיו האופרטיביים של יגאל עמיר, הר-שפי לא ידעה עליהם. אבל עדני והר-שפי ידעו גם ידעו על שנאתו הגדולה של יגאל עמיר לרבין, ועל כך שראה בו אויב העם היהודי".
ואילו
עמי איילון אמר בכינוס של מפלגת העבודה באפריל 2007: "הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים. אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת".
ובכל זאת - הר-שפי הועמדה לדין והורשעה בעבירה המאוד-לא-פשוטה-להוכחה של אי-מניעת רצח. לעומת זאת, את אבישי רביב - סוכן השב"כ שידע הרבה יותר ולא עשה דבר - העמידה הפרקליטות לדין כמי שכפאה שד, ולא ערערה כלל על זיכויו. ושוב: קשה שלא לחשוד שמא הייתה פה הטיה פוליטית, שהביאה לעיוות המשפט והצדק.
סימן השאלה סביב הפרקליטות והתנהלותה איננו חדש. אך כאשר שלושה סיפורים בתוך פחות משבוע מחדדים אותו - וזה אחרי פסקי הדין שמצאו פגמים חמורים מאוד בתפקודה במשפטים פליליים - המסקנה המתבקשת היא שחייב להיעשות בה בדק-בית רציני, בידי גורם חיצוני, מקצועי ואובייקטיבי.
