כבר זמן רב שאנשים רבים פה בארץ חמדת חורשים עם האף את האדמה. לפני כמה שנים אפילו הכריז הכוכב הפוליטי התורן שצריכים להחזיר את החיוך לפנים של האזרחים, ודבריו קיבלו הד תקשורתי אוהד ביותר מלווה במחיאות כפיים סוערות. בינתיים התברר שהכוכב הזה היה לכל היותר כוכב שביט. גם נראה שהמצב רק החמיר מאז ואפשר לומר למרבה הצער, כי הוא מחמיר והולך.
כלי התקשורת מלאים במה שבקלות ניתן לכנות קינות ונהי על חומרת המצב ועל הסכנות האורבות לנו. כל אחד והסכנות שהוא מזהה בהתאם להשקפתו הפוליטית, אבל המכנה המשותף מוסכם על (כמעט) כולם: סכנות קשות אורבות למפעל הציוני ולעם היושב בציון, או בסדר הפוך.
איך ומדוע זה קורה לנו? איך מה שנראה כהגשמת חלום דורות "להיות עם חופשי בארצנו" הגיע בתוך שנות יובל אחד אל סף חורבן? ועוד יש המשלימים עם הדעה שכבר עברנו את הסף הזה ח"ו ואינם רואים שום פתח הצלה, שעל כן הם מיואשים חלילה. למישהו יש הסבר לעניין הזה? לא?! אז ננסה אנחנו את כוחנו וה' ינחה אותנו למצוא את הגורמים למצב הנורא בו אנו מצויים, וידיעת המחלה הנה תנאי למציאת תרופה מתאימה.
בעצם, לא צריכים לחפש רחוק, וסיפור קטן אולי ימחיש את הרעיון. בתגובה לאמירה שלי כי המצב נורא וחייבים לעשות משהו, נעניתי בשאלה: מה כל כך נורא? תראה מה קרה במדריד, מאות הרוגים בפיגועי טרור משולבים, אצלנו המצב מצויין. כמה שעות אח"כ אירע הטבח בנמל אשדוד אשר רק בנס הוא נגמר כפי שנגמר.
נכון, שם היו "רק" עשרה הרוגים ועוד כמה פצועים, אבל ההתייחסות אל הגורם הכמותי כאשר מדובר בחיי אדם וההשלמה עם סיכון מודע של חיי אדם תמורת הסכמים כאלה ואחרים, מלמדת על אבדן רצון החיים של הגוף הנוקט בדרך זו.
המצווה הראשונה
גם אם לא כך מנסחים את הדברים, עובדה היא שרוב מוחלט של הציבור בארץ חש שחיי אדם כאן הפכו הפקר לאחר שעוד קודם לכן הופקר הרכוש כי למשטרה אין די כח אדם כדי לשמור על כל הבתים, המפעלים והמכוניות בארץ. אפשר עוד להאריך כהנה וכהנה בתיאור הקודר של מציאות חיינו, אבל עושים זאת רבים וטובים ממני ואני לא באתי אלא לחפש פתרונות בפרשת השבוע.
השבת מוציאים בבית הכנסת שני ספרים; בראשון קוראים את פרשת השבוע, שתי פרשות ליתר דיוק - 'ויקהל ו-'פקודי' (שמות לה):
[א] וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אתָם:
כאן מעביר משה לעם את הוראות ה' ביחס לתרומה שעליהם להביא לצורך בניית המשכן וכליו, הוראות אותן קראנו בפרשות תרומה ותצווה, ובהמשך בא תיאור מפורט של בניית המשכן וכליו כאשר הכל נעשה בהתאם להוראותיו של משה ובפיקוחו.
ובספר השני קוראים השבת את 'פרשת החודש' (שמות יב): [א] וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר: [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
על כך אומר רש"י (בראשית א, א): (...) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל (...).
מצווה זו ניתנה לנו על סף הגאולה ממצרים. המציאות היא שבעקבות המכות הקשות שספגו המצרים עד כה, כבר אין שיעבוד; אנחנו רק ממתינים לשיחרור הסופי והרשמי ממצרים. בשלב זה של דריכות כללית לקראת השיחרור, זו ההוראה הראשונה שמקבלים משה ואהרון עבור העם. יתר ההנחיות כיצד להתכונן ליציאה ממצרים במישור המעשי, באות רק אחר כך.
מה כל כך עקרוני במצווה זו שהיא הפותחת את כל המצוות שהקב"ה נתן לנו, ועוד בטרם יצאנו ממצרים? אפשר היה לחכות עם זה, כמו עם כל המצוות, עד מעמד הר סיני, לא?
משולים לַלְבָנָה
את פרשת החודש קוראים תמיד בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן, או בראש חודש עצמו אם חל בשבת. את חגי ישראל אנו חוגגים בתאריכים שקבע לנו הבורא יתברך בתורה, והתאריכים מתייחסים למספר היום בחודש של מחזור הירח, שהוא בן עשרים ותשעה ימים וחצי בקירוב. לפי זה יוצא שהלוח שלנו מבוסס על חודשי הירח (המכונה לבָנָה).
מה שמאפיין את הלבנה זה שהיא נעלמת מעינינו ומתגלה שוב במחזוריות קבועה; התגלות הלבנה מחדש מכונה התחדשות וראש חודש נקבע בסמוך ליום ההתחדשות הצפויה.
מה שמאפיין את עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה זה שיש לנו תקופות של שפל על סף היעלמות מבימת ההיסטוריה, ואח"כ התחדשות מופלאה; דומה מאד ללבנה שנעלמת ומתגלה שוב ושוב. שעל כן בברכת הלבנה בכל חודש אנחנו מזכירים את העובדה שאנו עתידים להתחדש כּמוֹתָה.
התחדשות זו יכולה לבוא אך ורק מכוחו של מי שאמר והיה העולם והוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי על-פי טבע, אין שום דרך להבין את התופעה הזאת של התחדשות עם ישראל.
כאשר עמדנו על סף היציאה ממצרים, אומר הקב"ה למשה ואהרון: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים. בפשטות, הכוונה היא שחודש ניסן, החודש בו יצאנו ממצרים, יהיה לנו ראשון למניין חודשי השנה, כך ששבועות חל בחודש השלישי וראש השנה בחודש השביעי מניסן. אבל בפנימיות יש כאן מסר ברור של התחדשות לאחר השקיעה הנוראה עד סף אבדן, במצרים.
לבורא יתברך היה חשוב להבהיר לנו כבר אז, עוד בטרם יצאנו ממצרים, כי במה שנוגע לקיומו של עם ישראל - אין מצבים אבודים. תמיד צפויה התחדשות. זה לא מבטיח דבר לפרט זה או אחר בעם, אבל לעם ישראל בכללו - זו ודאות מוחלטת. עם ישראל יתחדש. נותר רק לברר מה הקשר לימינו אלה וכיצד נוכל להתחדש אנחנו.
התחדשות
הצירוף של פרשות 'ויקהל פקודי' עם פרשת החודש בשבת אחת, רומז בבירור על ההתחדשות הדרושה לנו כעת. גם בשבת שעברה קראנו על התקהלות (פרק לב, א): וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרן, שם זו היתה התקהלות ספונטנית והתוצאה שלה היתה אסונית; עשו את העגל כתחליף למשה ובכך מרדו ב-ה' יתברך. בפרשה שלנו ההתקהלות הנה מתוך היענות לקריאתו של משה והתוצאה היא בניית המשכן וכליו.
במלים אחרות, ההתקהלות שם היתה ביטוי להתרחקות מהבורא יתברך ולכן גם פגיעה חמורה באחדות ישראל, שכן משה הוא ראש בני ישראל ואת הראש לא מחליפים כי הגוף לא ישרוד. לעומת זאת כאן נקהלים כולם לקריאתו של המנהיג ופועלים באחדות מלאה להשכין את אור ה' בתוך עדת ישראל בקביעות.
כאשר נקרא אחר כך את פרשת החודש-ההתחדשות, נבין כי התגייסות כל העם לסייע בבניית המשכן על פי קריאתו של משה, היא היא ההתחדשות שבאה לאחר השקיעה הקשה וסף הכיליון חלילה, בחטא העגל.
כל ניסיון להשליך ישירות מהנאמר עד כאן אל ימינו אלה - נדון לכישלון מוחלט. אבל בעניין אחד אין שום ספק: בכוחנו לחולל את ההתחדשות הדרושה לנו כל כך וזה תלוי רק בנו.
עלינו להבין ולהודות כי מפולת כפי שאנו חווים כעת בבית הלאומי המכונה 'מדינת ישראל', אינה נגרמת בגלל פגם בפרט זה או אחר אלא מדובר ביסודות רעועים או שאינם קיימים כלל. והיסודות החסרים למדינת ישראל מצויים בפרשות השבוע שלנו ובתורה בכלל, שממנה התנתקנו במכוון דוקא פה בארץ שהובטחה לנו באותה תורה שממנה התנתקנו.
חודש ניסן עם חג הפסח הבא עלינו לטובה נושא אתו את המסר הברור עבורנו: הגיע הזמן להתחדשות. הגיע הזמן שנחדש את הקשר עם הבורא יתברך, שננהל את החיים הציבוריים שלנו על-פי הוראותיו הכתובות בתורה, ואז יתגלה כי הבניין של עם ישראל הנו יציב וחזק כפי שהיה מאז ועד עולם.
ובין גאולת פורים לגאולת פסח נגיע הישר אל הגאולה האמיתית והשלמה.
