עובדת (מקומית) זרה

גם עובדת חוקית היא עובדת זרה. יעידו על כך עשרות – אולי מאות – אלפי עוזרות בית, מזיזות, גוררות, מרימות, מנערות, מדיחות, מנגבות, שוטפות, סוחטות, תולות, מייבשות, מתעייפות. הן זרות, כי הן מודרות. כי הן מנודות. לא סופרים אותן. הן שקופות.

עובדות רבות הנשכרות לעבוד במשקי הבית של שועי הארץ יכולות, מן הסתם, להעיד שמים וארץ על הפערים העצומים בין עשירי הארץ לענייה. בעודן טורחות על מלאכת הניקיון והסידור, הן ודאי נאכלות מקנאה. לעולם - כל עוד הן מועסקות... - ינקר את עיניהן העושר המייסר של המעסיקים.

יש להן עמדה, אבל אין להן מעמד. מי שומע אותן, מי מקשיב להן. החוליות האחרונות, הרופפות, בשרשרת המזון. הפירורים.

גם עובדת מקומית, המועסקת כדין, היא, בעצם, עובדת זרה. מעמד שתיהן רעוע. אין לה ביטחון תעסוקתי. היא צפויה להיפרד ממקום העבודה שלה בכל עת. שכרה (החוקי!) זעום. זכויותיה מעטות.

בלבה ודאי מקללת העובדת המקומית, הזרה, את מלאכת יומה. ארור הכסף – המבורך כשלעצמו – המחייב אותי לעבוד בעבודה זו כדי להשתכר. כלואה במעגל שאין ממנו מוצא, היא ממשיכה להסתובב עימו, סביב עצמה, סביב זנבה, לכודה במלכודת, שבה מתנהל מרוץ העכברים. עמיתיה.

אבל לא כולם עניים. יש גם עשירים. מאוד. כמו מעסיקיה. מישהו המליץ לה לקרוא את "אבא עשיר, אבא עני". היא קראה. וחייכה. ובכתה. צריך לדעת למי להיוולד, אמרה בלבה, לפני שיצאה למלאכת יומה. עובדת זרה. חוקית. שולית. אישה ענייה.

מה חשבה העוזרת וירג'יניה כשעבדה במשק בית-המידות של מר ברק וגברת פריאל? מה חשבה עליהם, על עצמה, על מהות העושר והעוני, על המזל ועל הגורל, על ארץ מולדתה ועל הארץ הזרה שבה נחשבה עובדת זרה? מה חשה כאשר ראתה את תל אביב הנוצצת, הכעורה, הצפופה, ניבטת ממרום מגדל שן הזהב, אשר באחת מדירותיו עבדה?

יש לה שם. יש לה ייחוס. מן הסתם יש באמתחתה גם המלצה חמה ממעסיקיה. מה יעלה או יירד בגורלה, עכשיו, כשאותרה ונחשפה?

וזו שתבוא במקומה – מן הסתם, כמשוער, עובדת זרה מקומית - האם תוכל להיכנס לנעליה (מן הסתם נעלי בית יוקרתיות) שהותירה ריקות אחריה?

יש מתנדבת?