ה'נאכבה' של תהליך השלום

יהודים רבים התייחסו לידיעות על "הפלוגות [הגרמניות] המיוחדות", אשר תפקידן היה לא להשאיר נפש חיה מישראל, בפקפוק. "אין פלא", כותב בגין בספרו 'המרד', " אין האדם חש להאמין, כי הוריו או בניו, אחיותיו ואחיו הושמדו 'סתם ככה'. בדרך כלל מאמין האדם רק במה שהוא ר ו צ ה להאמין; [...] שאלו היהודים: האפשר להשמיד עם שלם? הייתכן שישמידו מיליונים אנשים במאה העשרים? ו'העולם' מה יגיד? התמימים! הבן לא השכילו, כי דווקא במאה העשרים אפשר להשמיד עם שלם; ואם העם המושמד עם היהודים הוא, שתוק ישתוק 'העולם', וכמנהגו ינהג. שכחו היהודים 'הפיקחים' את המשל הנודע, אשר נכתב על השועל ולמעשה התכוון אליהם. היהודים המוטבעים זעקו: 'העולם חרב', ואילו העולם נד להם ויאמר: 'טעות, אין העולם חרב, רק היהודים טובעים'" (עמ' 36).

"מלאך השיכחה הוא מלאך טוב; נגיעת כנפיו מרפאה פצעים שותתי-דם. הכישרון לשכוח אינו פחות חשוב מהזיכרון לזכור [...]. אסור לנו להשלים עם השיכחה הזאת", כותב בגין.

זיכרון השואה אצל בגין לא הסתכם ב"יום השואה" אלא בכל יום ויום. "שארית הפליטה" היה למשל שגור בפיו כל אימת שאומות העולם, אלה ששתקו בזמן שחיות הטרף טרפו, אלה שסגרו שעריהן בפני נסי-הזוועות, ניסו ללמדנו מוסר מהו. בגין מכנה את 'העולם', אלה שאטמו אוזניהם משמוע לקול הדם היהודי, שבו האדימו לא רק את נהרות פולין אלא את נהרות אירופה כולה: "בעלי הבית הלאומי לעם היהודי, שליטיה הבריטיים של המולדת העברית".

"אין לומר", כותב בגין, "שהאנגלים לא רצו להציל יהודים; יש לומר, כי האנגלים רצו לא להציל יהודים".

הסופר משה שמיר ז"ל - גם הוא אוחז בדעתו כי האשמה לאחר גרמניה היא בריטניה, על שנעלה את שערי הארץ בזמן הטבח - אמר פעם כי "הערבים לא ינוחו עד שלא יישחט התינוק היהודי האחרון ותבוקע כרסה של האישה היהודייה האחרונה".

תהליך השלום בעיני הערבים הוא סוס-טרויאני, קרדום-ה'נאכבה' לחפור בישראל.

תהליך השלום בעיני 'אנשי תרבות' יהודים, הפך קרדום לחפור במתיישבים, אחים, יהודים, חלקם היו נתונים תחת משטר האימה הנאצי, חלקם הפכו לגזע ה"קרציות הנדבקות על כלב"⁷, "פשיסטים וג'יהדיסטים"⁸, המעכבים את השלום ההיסטורי, לפי משנתם, משום שיושבים על אדמות מדינה, אשר שוחררו גם על-ידי ניצולי השואה וה'נאכבה' כאחד.

השואה היא עניין יהודי. לאחר קום המדינה היא עניין יהודי-לאומי, אך אין לה קשר עם זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. לכו לבקר ב"יד ושם" החדש.

יותר מתריסר פעמים הזכיר ערפאת את "אסטרטגיית השלבים", בהופעות בתקשורת הערבית. פייסל חוסייני אמר בעצמו כי ישראל הכניסה "סוס טרויאני", וזאת על-מנת לקדם את המטרה האסטרטגית של אש"פ: "פלשתין מנהר הירדן ועד הים התיכון", כלומר פלשתין במקום ישראל.⁴ רק 65 שנה לאחר השואה; אותה טרמינולוגיה בשינוי אדרת; האדרת הפלשתינית מדברת על "צדק", "שלום של אמיצים".

התרגום המערבי: שגשוג. התרגום הערבי: חיסול ישראל.

מרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן הפיץ מסמך ("מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית") ובו חשף את שיטות הפלשתינים:

• "גישה זו עושה את תהליך אוסלו למקרה היחיד בהיסטוריה הדיפלומטית שבו אחד הצדדים החתומים על הסכם שלום היה מוּעד מראש, בתוקף עצם חתימתו, להפרה סיטונית של ההסכם. היו, כמובן, הרבה הסכמים דו-צדדיים שצד אחד או שני הצדדים לא חתמו עליהם בתום-לב. בספטמבר 1938, אם להציג דוגמה בולטת, אדולף היטלר חתם על הסכם מינכן בכוונה מפורשת להשתמש בו כ'סוס טרויאני' להריסת צ’כוסלובקיה. כעבור חמישים וחמש שנה חיקה ערפאת את האסטרטגיה הזאת בהסכם אוסלו. למרבה האירוניה, אם הצ’כים לא היו יכולים לעשות הרבה בשל נחיתותם הצבאית הבולטת ומפני שהקהילה הבינלאומית בגדה בהם, הרי באוסלו הצד החזק הוא שאפשר לצד החלש להפר את ההסכם מבלי להיענש, ועשה זאת כדי לשמור על פסאדה של שותפות".⁵

עוד נכתב במסמך:

• "הפלשתינים הקימו מחנות נוער בתחילת 1996, הבנויים על-פי המודל של ארגון הנוער הנאצי היטלר יוגנד, המספקים תערובת מתוכננת היטב של אינדוקטרינציה אידיאולוגית ואימונים צבאיים לאלפי צעירים פלשתינים בכל שנה".

התקשורת הרשמית של הרשות עושה מאמצים אדירים [...] למזער את השואה, אם לא להכחיש אותה לגמרי.⁶

1. "הערעור הפנימי על מנהיגותו של בגין בשנות ה-50 על-רקע יחסו לשואה", פלג אמיר.
2. "מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית", אפרים קראש.
3. "מכחיש השואה אבו מאזן", News1, איתמר לוין, 28.10.10.
4. "מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית", אפרים קראש, עמ' 5.
5. בתוך 2, עמ' 41.
6. בתוך 2, עמ' 13.
7. מילותיו של יהושע סובול בסיור מעל השומרון.
8. מילותיו של אורי תובל מעיתון 'הארץ', על משפחת פרץ מעלי שאיבדה שני לוחמים.

"אנו מתכננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה"² (יאסר ערפאת, 30.1.1996).

בעיצומו של הסכם אוסלו, מה שנתפש כחזון השלום בעיני השמאל ורגשנים אחרים, המשיכו הערבים בשגרתם. בעוד עיני ישראלים מהבהבות מזיקוקי ההבטחות בבית הלבן, חשף ערפאת את "חזון השלום" שלו בפגישה סגורה בטרקלין מפואר בשטוקהולם:

"נעשה את חייהם של היהודים בלתי-נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית והתפוצצות אוכלוסיה. יהודים לא ירצו לחיות בין הערבים... הם יוותרו על בתיהם ויהגרו לארצות-הברית. אנו הפלשתינים נשתלט על הכל, כולל כל ירושלים. ראש הממשלה פרס והשר יוסי ביילין כבר הבטיחו לנו את חצי ירושלים. גם רמת הגולן כבר נמסרה, בכפוף לכמה פרטים קטנים. וכאשר היא תוחזר, לפחות חצי מיליון יהודים עשירים יעזבו את ישראל".

"אני לא צריך יהודים. הם היו ונשארו יהודים", סיכם ערפאת.

הרבה לפני ערפאת, היטלר קבע כמדיניות להפוך את טריטוריית הרייך נקייה מיהודים.

האמנה הפלשתינית מעוטרת בסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. הטכניקה של מחיקת הסעיפים, לא משנה מאומה. ממשלות ישראל פוסחות על שתי הסעיפים; הן נושאות ונותנות עם ד"ר אבו מאזן, סמל הפיוס הפלשתיני, שכתב בספרו כי בשואה נרצחו פחות ממיליון יהודים, וכי התנועה הציונית הייתה שותפה לטבח ההמוני של היהודים, ובעצם משכיחות את הזיכרון המעשי של השואה: מדוע לדרוש את מחיקת סעיפי החיסול של האמנה הפלשתינית, אך לא את ספרו של ד"ר-פרטנר המתכחש לעוצמת טבח השואה? אפילו ועדת אירופית המליצה (ב-2004) שמדינות האיחוד יענישו את מי שעושה במכוון שורה של מעשים הקשורים להכחשת השואה.³

באתר "יד ושם" מצוין כי "יש בכך משום ביטוי אנטישמי קיצוני על אפיים של היהודים שלפי טענת מכחישי השואה הם כביכול שקרנים ומניפולטיביים [...] יש הטוענים שמספר הקורבנות היהודים במלחמה עומד על כמה מאות אלפים, אחרים אומדים אותו בכמיליון". עם ה"אחרים" נמנה השותף לתהליך השלום, הפרטנר של אש"ף, הקורא להשמדת ישראל.