שר השיכון,
אריאל אטיאס, חוזר שוב על המנטרה הקבועה שלו בשנה האחרונה: כיום, הבעיה העיקרית בישראל היא, עליית מחירי הדירות, בשל העדר "מדיניות המתכננת את הביקוש להיצע", משום ש"אין די קרקע מתוכננת לשיווק". לתפיסתו של אטיאס הפתרון הוא: לשחרר קרקעות מאושרות לבנייה שבידי חקלאים בין גדרה לחדרה וכך להוסיף 12,000 יחידות דיור באזורים אלה - כלומר לטפל בצד ההיצע ולא בצד הביקוש. חשוב להבין ולהפנים, הצעתו של השר אטיאס משולה להצעה להפשיר את שטחי שמורות הטבע לטובת בנייה - לא פחות ולא יותר.
ברמת המקרו צודק אטיאס. אכן, במדינת ישראל אין מדיניות קרקעות נכונה, מדיניות שתדחוף אנשים לפריפריה במקום מדיניות היוצרת עוד בנייה צמודת קרקע במרכז הארץ - והרי אל לנו לטעות, זו המדיניות שהשר אטיאס מעוניין בה. הבעיה היא שבעיקרו של דבר השר אטיאס טועה ומטעה, ומאחר שהוא עושה זאת כבר לאורך זמן, ברור לנו שיש כאן מגמה שתפגע לא רק בחקלאים אלא בכלל תושבי המרכז ובסופו של דבר בכלל תושבי המדינה.
המהלך של אטיאס נובע מהעדר הבנת האיום האסטרטגי האמיתי על מדינת ישראל. השר אטיאס יודע כי כדי לתקן את המצב, כדי לשנות באמת את המפה הדמוגרפית והגאו-אסטרטגית במדינת ישראל, ולהביא 600,000 תושבים חדשים לגליל ולנגב, שהיא אחת ממטרות העל של הממשלה, יש מחד-גיסא להעלות את מחירי הנדל"ן במרכז הארץ - ובכך להקטין את הביקוש באזורים אלו, ומאידך-גיסא ליצור סל תמיכות למתיישבים בפריפריה - ובכך להגדיל את הביקושים להתיישבות בפריפריה. משום מה בוחר השר אטיאס להתעלם מעובדה זו.
במקום לעודד התיישבות איכותית בפריפריה ולעודד את המשק המשפחתי הקטן במרכז הארץ בוחר השר אטיאס להחל במהלך שככלל הולך לפגוע, שוב, ביחידה המשקית החקלאית הקטנה והבינונית ולעודד את מודל החוות. בכך הוא למעשה פוגע בערך המוסף המשמעותי ביותר של המגזר החקלאי ושל המרחב הכפרי - הצביון, המורשת והמשק החקלאי האקולוגי. השר אטיאס בוחר ללכת נגד הגישה של מדינות ה-
OECD שהציבו במרכז את המשק המשפחתי על תועלותיו האקולוגיות הרבות. בכך השר אטיאס לא רק טועה ומטעה, אלא גם מעודד מגמות שליליות ברמה הפנימית במגזר החקלאי. כמובן שמהלך זה ייפגע, בטווח הארוך, בלגיטימיות של החקלאים ויאפשר דרישה להפשרות קרקע נוספות בהמשך. השר אטיאס מודע לכך ולכן הוא גם פועל כפי שהוא פועל (בצד ההיצע).
קביעתו של השר אטיאס כי מדובר בבעיה העיקרית במדינת ישראל היום, נכונה גם היא. משאב הקרקע הוא משאב הטבע היקר ביותר במדינת ישראל ויש לשמרו, ועיקרון זה אינו מתנגש עם הרצון ליישב את הפריפריה, ההיפך הוא הנכון. כבר בתמ"א 35, הובהר הצורך לשמור על ריאות ירוקות במרכז הארץ - דווקא. היחידה המשקית הקטנה היא הכלי האידיאלי לעשות כן. לא ברור על מה חושב כבוד השר כשהוא פועל לצופף עוד את הבועה שבין גדרה לחדרה. האם השר אטיאס אינו מבין שבין גדרה לחדרה אי-אפשר להרחיב יותר את התשתיות ותוכניתו תיצור עוד פקקים ועוד לחץ על מערכת תשתיות רעועה ממילא. ואנו שוב שואלים, מה מנסה השר אטיאס להשיג? באיזו מסגרת של מדיניות קרקע הוא פועל? כיצד הפשרת עוד אדמות במרכז הארץ יאפשרו למדינת ישראל להתמודד עם רוב לא יהודי בגליל? מהו פתרון ארוך הטווח של השר אטיאס?
ברמה הפרגמאטית השר אטיאס אינו מתמודד באמת עם הבעיות ואין הוא אלא מפריח סיסמאות, במקום להתמקד בבנייה לגובה היכן שאפשר ולהתמודד בדרך זו עם חלק מן הביקושים, שוב מעדיף השר אטיאס להציג את החקלאים שבתחילת ואמצע המאה הקודמת, גאלו את אדמות המדינה במרכז הארץ, כבעיה הנדל"נית של מדינת ישראל. יש כאן מגמה מתמשכת של הסטת הדיון הציבורי מהמוקד האמיתי שלו.
אכן כבוד השר אטיאס, יש להגדיל את היצע הדירות, אבל לא במרכז הארץ, בוודאי לא על חשבון הריאות הירוקות של מדינת ישראל. למדינת ישראל הזדמנות אמיתית, בשל מחירי הדירות, לשנות את המפה הדמוגרפית - ליישב את הנגב ואת הגליל ולהתמודד עם הבעיות האסטרטגיות האמיתיות שלנו. במקום לעשות כן, במקום לעשות שינוי אמיתי במפת ההתיישבות של מדינת ישראל, שוקע אטיאס בחלומות נדל"ן על עוד 12,000 יחידות דיור שהן אינן פתרון, לא בטווח הקצר, ובוודאי לא בטווח הארוך. אם לא נזהר, חלומותיו של אטיאס יהיו הסיוט של כולנו.
הצעתנו פשוטה יותר וצנועה הרבה יותר, איננו רוצים לחלום חלומות נדל"ן, אנחנו רוצים את הצביון הכפרי, את ההוויה של המושב, את חג שבועות. איננו רוצים בעלות על הקרקע, אנו מתייחסים אליה כאל משאב טבע שקיבלנו על-מנת לשמרו למען הדורות הבאים. ניתן לפוצץ את החלומות שהם סיוט נדל"ני באמצעות מהלך פשוט ונחוץ - אנו דורשים להכריז על השטחים החקלאים במדינת ישראל כעל שטחים לשימור חקלאי ולאכוף במסגרתם את חוק החקלאות וכך למנוע ממרכז הארץ להיות גוש בטון, וכך להציל, פשוטו כמשמעו, את אדמות הנגב והגליל.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
