בשבוע שעבר קראנו שלפתע צץ לו מנהיג בעם ישראל, משה רבינו. מכורח הנסיבות, עיקר הפעילות שלו היא מול פרעה מלך מצרים, אבל זה רק לאחר שהתוודע לבני עמו ובאופן כללי קיבל את אמונם. בפרשת השבוע שלנו אנחנו קוראים שהוא מתחיל לפעול לשחרור עמו, עם העבדים, מארץ העבדות, ארץ מצרים. האמת היא שעל אודות התחלת הפעילות הזאת קראנו בפרשה הקודמת, פרשת שְׁמוֹת [פרק ה']: [א] וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. זה קורה לאחר שבישרו לעם את דבר השליחות שקיבל משה מה' יתברך להוציאם מארץ מצרים, ובעקבות כך הם קיבלו את אמון העם ששמח על הבשורה וביטא זאת בדרך היהודית המקורית: וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. אלא ששמחת העם הייתה מוקדמת מדי כי פרעה התקומם: [ב] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ.
פרעה לא הסתפק בהכרזה שאין בדעתו לשחרר את העבדים. הוא הניח שדרישת השחרור צמחה על-רקע של תנאים נוחים שמהם נהנו העבדים והחמיר את תנאי השיעבוד: [ו] וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. [ז] לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים--כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. הנימוק שלו נשמע מאוד הגיוני: [...] כִּי-נִרְפִּים הֵם--עַל-כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹקֵינוּ. ולהכבדת השיעבוד יש מטרה ברורה: [ט] תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. מסכנים בני ישראל, עד שהתחילו להריח את החופש הכבידו עליהם את השיעבוד. הנציגות שלהם פונה אל פרעה בבקשת הקלות והם שואלים אותו: לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ. אבל הוא בשלו, אין שום הקלות וגם לא יהיו. ולא פחות מסכנים, הם משה ואהרון; לעם יש טענות אליהם ובצדק: [כא] וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ.
עד כאן הרקע למה שקוראים בפרשת השבוע שלנו, פרשת וָאֵרָא. מכאן ואילך משה ואהרון פועלים בבדידות מזהרת. הם מייצגים את עם ישראל לפני פרעה מלך מצרים בדרישת השחרור, אחרי שעם ישראל עצמו הסתייג מהם ובא אליהם בטענות על שגרמו להרעת תנאיו. כמובן, משה מביא את הטענות לפני ה', אבל ה' מבהיר לו כי זו דרכו להיפרע מפרעה וממצרים על ששיעבדו את בני ישראל מעבר למינימום הנדרש לצרכיהם, שהטילו עליהם עבודת פרך סתם כדי לענותם, והוא מורה לו: [כט] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, אֲנִי ה'; דַּבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי, דֹּבֵר אֵלֶיךָ. לא נוח למשה לקבל את התפקיד הנכבד הזה: [ל] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה': הֵן אֲנִי, עֲרַל שְׂפָתַיִם, וְאֵיךְ, יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. אבל לבעיה הזאת נמצא פתרון: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה; וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.
עד אז, המנהיג הרוחני של בני ישראל היה אהרון,
האח הגדול שהיה עימם במצרים. מכאן ואילך משה הוא המנהיג ואהרון הוא העוזר שלו. כאמור, העם לא ממש עם משה ובסך-הכל הוא די בודד. היחיד שקרוב אליו יחסית הוא אהרון, אבל גם הוא רק עוזר שמסוגל לתרגם את דברי המנהיג לשפה מובנת. לפיכך, כשמדברים על רחוקים וקרובים לדרכו של המנהיג, צריכים להבין שמדברים על ריחוק וקירוב למדרגה של אהרון, לא של משה. כי המדרגה של משה מרוחקת מן העם בעצם, אפילו לאהרון אין השגה במדרגה של משה. אהרון מן הסתם יודע את זה, אבל בחיצוניות נראה שהם ביחד וכך מתייחסים אליהם, כיחידה אחת. הריחוק של העם מתחלק לכמה אסכולות; יש להניח ששבט לוי, אלה ששמרו על החירות שלהם לכל אורך הדרך, היו קרובים מאוד למשה ואהרון. אולי הצטרפו אליהם גם כמה נציגים מכל שבט, כאלה ששמרו בקנאות על מסורת אבותם ונשארו חופשיים ברוחם.
רוב רובו של העם רק ביקש הקלה מעומס השיעבוד. גאולה שלמה לא הייתה במודעות שלהם בכלל, משה ומקורביו נתפשו אצלם כהוזים. זה לא שהייתה להם התנגדות מובנית לדרכם, הם פשוט חשבו שזה לא מעשי וחבל לשגות באשליות. אבל היו גם כאלה שהתנגדותם למשה הייתה התנגדות מובנית, דתנים ואבירמים כאלה. הם שהלשינו לפרעה על משה הצעיר וגרמו לו לברוח ממצרים כדי להציל את חייו וגם כעת לא היו מוכנים לקבל אותו כמנהיג. וזה לא שהיו מוכנים לוותר על שחרור ממצרים תוך הפגנת סלידה ממנהיגותו, הם התכוונו לצאת ממצרים עם כולם וגם יצאו, אבל ההסתייגות שלהם ממשה נותרה במלוא תוקפה ורק המתינה להזדמנות להתפרץ.
תלוי מי הוא השונא משה עושה את שליחותו נאמנה על-פי ציווי ה' ואהרון עוזר על ידו. והציווי הוא כפול, יחס אחד לבני ישראל ויחס שונה לפרעה. ביחס לבני ישראל הציווי הוא [רש"י לפרק ו', י"ג]: להנהיגם בנחת ולסבול אותם. במקום אחר [במדבר י"א, י"ב] אומר רש"י שהציווי הזה תקף גם בתנאים קשים: על-מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם. כלומר, כדי להיות מנהיג אמיתי בעם ישראל, לא די לזכות במרב הקולות בקלפי. קודם כל צריך שיהיו לו כוחות נפש להתייחס יפה אל כולם ואפילו אם בתגובה זורקים עליו אבנים ומדברים אליו ועליו בחרפות ובגידופים. כל עוד זה לא גולש מעבר לבעיה האישית של המנהיג, כל עוד לא מדובר במהלכים או בפעולות שמסכנים את העם, המנהיג אמור להבליג וזה לא אמור להיות קשה לו, כי הוא לגמרי נעלה מכדי התייחסות לזוטות כאלו.
גם ביחס לפרעה הציווי הוא כפול. ציווי ראשון זה לחלוק לו כבוד בדבריהם (רש"י בפרשתנו). הוא מלך ואין לזלזל בכבודו. בהמשך מתקבל ציווי חדש, מעודכן. על הפסוק שציטטנו לעיל, רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹקִים לְפַרְעֹה, אומר רש"י שהתפקיד הזה מעניק למשה כלפי פרעה את הזכות ואת הכוח להיות שופט ורודה, לרדותו במכות ובייסורים. מנקודת הראות של פרעה, משה מתפקד כאלוהים שדבריו אינם מובנים כלל ואהרון מתפקד כנביא המתרגם לפרעה את דברי משה. מציאות זו אמורה להבהיר לפרעה שהבעיה שלו היא לא עם משה ואהרון אלא עם מי ששלח אותם והעניק להם כאלה כוחות. אם יתרכך ויסכים לשתף פעולה, לא יהיה צורך במכות ובייסורים. אם יעמוד במריו - יש למשה הכוח והסמכות המלאה לרדותו במכות וייסורים. כידוע, פרעה התעקש וחטף שוב ושוב עד שנאלץ לשחרר את בני ישראל.
בשבוע שעבר דיברנו על
"המחריבים בע"מ" כאשר הכוונה היא לצאצאיהם של דתן ואבירם. בדור שלנו (כמו בעוד כמה דורות בהיסטוריה הארוכה שלנו) הם תופסים עמדת מנהיגות, ולפעמים הם מאיישים עמדות השפעה שחורגות הרבה מעבר לסתם מנהיגות. ניתן לזהות אותם בקלות, כי מה שמאפיין אותם זה שהם מנצלים את מעמדם לפגיעה ביהודים. לפעמים אפילו נדמה שזכו למעמדם הבכיר על בסיס רצונם, או נטייתם, לפגוע ביהודים. לפני הגוי הם מתרפסים, הם מקפידים לדבר אליו או איתו או ביחס אליו, בלשון רכה ופייסנית, בעוד שאל היהודים הם מדברים בלשון גסה ותובענית. לעתים קרובות מתקבל הרושם שאנשים אלה בטוחים כי תכליתם בחיים היא לשאת חן בעיני הגוי. על כל פנים, זאת המסקנה העולה מהתנהגותם ומדבריהם.
אם נחזור רגע לחלוקה שעשינו בין רבדים שונים בעם ויחסם לרעיון הגאולה, הרי ברור שמשה ואהרון אוחזים בטוב המוחלט. כי האינטרס היחיד שעומד לנגד עיניהם הוא טובת עמם והם מוכנים להשקיע בו עד כדי מסירות-נפש בפועל. אחר-כך יש את אלה שאמנם רוצים להיגאל, אבל לא בטוחים שהגיע הזמן או שהדרך של משה ואהרון היא הדרך לגאולה, אז הם ממתינים ועוקבים אחר ההתפתחויות. גם הם צדיקים, אבל חסרה להם הנכונות למסירות-נפש על טובת הכלל, אז הם לא מזהים את הנכונות הזאת בזולתם, במשה ובאהרון. אחריהם באים האנשים הפשוטים, אלה שמסתכלים על הצדיקים בתקווה לקבל מהם הנחיות ברורות. הם עומדים מבולבלים כי אינם יודעים להחליט מיהו הצדיק האמיתי שאחריו צריכים ללכת, והם רוב העם. בסוף-בסוף באים האחרונים, דתן ואבירם וחבורתם.
כאמור, אפילו במצרים, בטרם נהיינו לעם, היו כבר דתן ואבירם שפעלו נגד האינטרסים של עמם. אז וגם מאז, תמיד הם היו במיעוט מבוטל ולפיכך לא הצליחו להזיק. מה גם שהייתה מנהיגות נחושה ועקבית שרוב ככל העם נהה אחריה, ועובדה זו צימצמה עד לאפס את יכולתם של המחריבים להזיק. מבחינה מספרית גרידא, דומה כי גם אצלנו, מספרם של המחריבים הוא מצומצם ביותר. יעידו על כך התוצאות בקלפי. אלא שכאמור, הם מאיישים עמדות השפעה שאינן מתחשבות בתוצאות של בחירות כלשהן וזה מה שמגביר את פוטנציאל הנזק שלהם. כך קיבלנו מציאות שבה כאשר סוף-סוף קם אחד השרים ומדבר אל השונא בסגנונו שלו, כאשר הוא
אומר את האמת, שהשונא הוא שונא והוא גם משקר, קמים עליו ברעש נוראי בטענה שהוא (!!!) גורם נזק ליחסים שלנו עם מדינה ידידותית (!) ר"ל. ולא זכיתי לראות רבים שקמו להגן על אותו שר.
אמנם נראה שאותו שר אינו זקוק להגנה ואני מקווה שאכן כך, אבל אנחנו בהחלט זקוקים להגנה מפני המחריבים שבתוכנו, כי עדיין אין מי שיענה להם מענה הולם. ולא נותר לנו אלא לייחל להתגשמות דברי הנביא בהפטרת השבוע, שנדע לענות להם [יחזקאל כ"ט]: [כא] בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'.
