בהמשך הטור, תוקף ברנע את הנשים על אחריותן האישית להצגתן כאובייקט מיני וכקורבנות אונס, תוך שהוא נותן את הצילום שלי כעדות מרשיעה לכך. אבל קודם לכן נשאלת השאלה, מדוע בכלל החליט ברנע שהצילום מציג אותי כאובייקט מיני? מה עושה את הצילום הזה מיני? האם גם בוז'י, בלוקיישן זהה ובלבוש זהה הוא אובייקט מיני? מדוע אינו חושד בו או בעשרות פוליטיקאים אחרים שצולמו במכנסיים קצרים תוך ג'וגינג, שאירגן לעצמו "צילום חושפני" כדי להפוך עצמו לאובייקט מיני?

ברנע ממשיך: "למרבה השמחה, המועמדת נבחרה, ועשתה מאז לא מעט רעש וצלצולים. היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא".

ברנע, איך נאמר, לא חש כלפי חיבה יתירה, וזו זכותו. אבל "היום היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא"? הרי זר לו יקרא זאת יהיה בטוח שמדובר בכוכבנית פורנו שמינה ברלוסקוני לממשלתו, אשר אחרי שנים של התערטלות פומבית בכדי להתפרסם היא מרשה לעצמה סוף סוף לזרוק על עצמה איזה בגד.

שנים ארוכות, עד שבחרתי בפוליטיקה, עסקתי במקצוע זהה לשלו, ובמעמד מקצועי ומידת חשיפה בלתי מבוטלים (בלבוש מלא). כשעברתי לפוליטיקה, כתב ברנע שמעשה הבגידה של אלחנן טננבאום מתגמד נוכח המעבר שלי מהעיתונות אל הפוליטיקה. כך במקור, לא פחות. מה שמעיד, חוץ מהאובססיביות והשיגעון שבמשפט המופרך הזה, גם על כך שאפילו ברנע ייחס חשיבות עמוקה ביותר למקצועי הקודם. אין חקר למעמקים השוביניסטיים שמהם הצליח המשפט "היום היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא" להגיח לאוויר העולם.

בהמשך מספר ברנע על טור שכתבה השבוע, בהארץ, מרב מיכאלי, על לקחי פרשת קצב. ברנע גם מחניף למיכאלי נמרצות, תוך קריצה לקוראים, כמו אומר "תראו איך אני מפרגן לפמיניסטית אחרת. הידד, נאור אני". במאמרה, כותב ברנע, מביעה מיכאלי משאלת לב: שיפסיקו אחת ולתמיד להתייחס לנשים כאל אובייקט מיני.

משאלת הלב המוצדקת של מיכאלי, מתברר, הציפה אצל ברנע את זכרונו המודחק של אותו צילום מלפני חמש שנים ושיחררה ממנו תיאור חריף במיוחד, גס ומקומם: "מיד נזכרתי בתצלום ההוא. תהיתי, מי אשם בכך שהפוליטיקאית הוצגה בו באופן כל כך בוטה כאובייקט מיני. (שימו לב, ההאשמה מחריפה: באופן כל כך בוטה כאובייקט מיני, לא פחות) האם הצלם שהשכים עם בוקר? האם העיתון שפרסם? האם אני, הקורא, בראש שלי?"

כן נחום, כן, זה אתה, בראש שלך, אלוהים ישמור, שרואה בי "אובייקט מיני בוטה" בצילום הכל כך רגיל של יוסי אלוני.

זה אותו ראש ששלח אותך לקצב לראיין אותו ראיון אמפתי, רגיש ומלטף. זה אותו ראש שגרם לך לשבת כדג שעות רצופות במופע האימים של קצב בבית הנשיא ולא לעמוד על זכותך להשחיל אפילו שאלה קטנה במה שכונה "מסיבת עיתונאים". זה אותו ראש שגורם לך להזדקף כמו בובת נחום תקום ולהתייצב אוטומטית לימינם של עברייני מין, ובלבד כמובן שהם ידועים ומפורסמים. להיות להם לפה, לעמעם את חומרת מעשיהם, להציג בתמימות מעושה "שאלות" שלא נועדו אלא להכפיש ולהחליש את קורבנותיהם. להזדהות עם החזק והמתעמר ולהתייחס אליו ברכות, בלי לעשות ולו שמץ של ניסיון עיתונאי לשמוע את גרסת הקורבן.

גם מובילי השחיתות השלטונית, ובראשם אהוד אולמרט, זכו לחומת ההגנה שלך. אבל כשזה מגיע לנפגעות תקיפה מינית, שהן קורבן הפשיעה היחיד שעליו להוכיח שלא הוא האשם, האחריות הרובצת על כתפיך נעשית כבדה הרבה יותר. כי בסופו של הטקסט הכל כך מעוות שלך, אתה גם מגיע בשתי הפסקאות האחרונות למה שרצית לומר מלכתחילה, שהרי הצילום שלי היה רק העוגן לביסוס התיזה האפלה שלך, לפיה נשים אשמות בכך שהן קורבנות תקיפה מינית. אתה מקבל בלית ברירה את פסק הדין במשפט קצב, אבל מסרב להציץ במראה שפסק הדין הזה מציב מול התנהגותך, ואתה פשוט "לא מבין" וחוזר ואומר ש"אי-אפשר להבין" איך הגיעו הקורבנות למצבן. התנהגותן "אינה מפוענחת" בעיניך. וזה אחרי פסק דין צלול וחד-משמעי של בית המשפט, שקבע פה אחד שהנשים הן קורבנות, שהוא מאמין לחלוטין לעדויות שלהן, ושקצב השתמש בכוחו ובמעמדו על-מנת לתקוף אותן.

בלי שמץ של בושה, באותה לשון פתלתלה של צעד קדימה שניים אחורה עד להטלת האשמה כולה על הקורבן, אתה מעז לנזוף בהן, בקורבנות. לך נחום, לך תקרא ספרות מקצועית, לך דבר עם נפגעות. ארגן לך מפגש במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. למד מעט על הסבל הנורא. על עמדת הנחיתות, הפחד, השבי, שעברייני מין סדרתיים כמו קצב מזהים במיומנות מצמררת, במיוחד כשהם בעמדות כוח. על כך ששמונים אחוזים מהקורבנות מכירים את תוקפיהם היטב, ובדרך כלל נתונים למרותו. בין אם זה מפקד, ממונה בעבודה, קרוב משפחה, מדריך או נשיא. ברור כי אינך חש כלפיהן ולו שמץ של אמפתיה, אבל אתה מרחיק לכת וגוער בהן. שהרי יש להן "רצון משלהן" ו"כוח", ו"השאלה אם נשים נתפסות כאובייקט מיני תלויה גם בהן, לא רק בגברים סביבן", כך אתה כותב.

כבר הבהרת לכולנו שמבחינתך, גם רגליים של אשה רגילה, לא צעירה, לא בר רפאלי, לא מחייכת, לבושה בפשטות, על שפת הים, נתפסות כאובייקט מיני מתריס ועליה לשאת באחריות לתוצאות של הטרדה או אונס. ונשאלת השאלה, אם התמונה הזאת היא אובייקט מיני, מה לא נחשב בעיניך אובייקט מיני. האם תבוא על סיפוקך אם נתלבש כפי שנשים באירן מתלבשות? ומה נעשה שגם באירן, שם נשים מכוסות מכף רגלן ועד קודקודן ורק עיניהן מציצות, הן נתפסות כאובייקט מיני ונאנסות בשיעורים דומים לאלה שבמערב.

אני מאמינה בהמלצתו של קוהלת "אל תענה כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה" (משלי כו' ד'). אלא שאתה אינך כסיל כלל וכלל. אתה עיתונאי מתוחכם, מוערך ומכובד, חתן פרס ישראל, ואתה מיטיב כתוב. גם כשציטטתי כאן מדבריך התפעלתי מהמילים שלך, שאפילו סימני הפיסוק שביניהן נכתבים באומנות. השפעתך על אנשים רבה, ולכן כשאתה נושא בכנפי מילותיך היפות ומעמדך הרם מסרים כל כך מסוכנים, כל כך שוביניסטיים, כל כך מזיקים ונוראים לקורבנות, כל כך משבשי ומבלבלי תודעה, כל כך פרימיטיביים ונושנים – אין ברירה אלא להתחיל להשיב עליהן, על המילים האלה.