בעולם העסקים ידועה התופעה של מותג ההופך לשם גנרי: פלאפון, כספומט, ארטיק - אלו רק כמה דוגמאות בולטות. גם בפוליטיקה יש מקרים כאלו, אך הם הרבה פחות מחמיאים מאשר מקביליהם העסקיים. רחמים כלנתר הוא אולי המקרה הבולט ביותר בפוליטיקה הישראלית.
כלנתר היה עסקן מקומי זוטר ונשכח של "הפועל המזרחי" וחבר מועצת עיריית ירושלים ב-1956. באותה שנה החליטה סיעתו לפרוש מהקואליציה העירונית ולהפעיל את ראש העירייה, גרשון אגרון, בשל מחלוקות בנושאים דתיים עקרוניים. כלנתר העדיף את מנעמי השלטון: הוא פרש מסיעתו, הבטיח לאגרון את תמיכתו ובתמורה מונה לסגן ראש העיר הממונה על ענייני דת ותברואה - מינוי ציני למדי, המוכיח שכנראה גם הצדדים הבינו שמדובר בתרגיל מסריח.
כלנתר נשכח מזמן, אך הביטוי "כלנתריזם" נכנס ללקסיקון הפוליטי הישראלי לתיאור מי שעובר מסיעה לסיעה על-מנת להבטיח לעצמו תפקיד. הביטוי משמש בעיקר לתיאור המתרחש בכנסת, ולא בכדי. זה לא רק בגלל שהכנסת הרבה יותר מעניינת וחשובה מאשר רשויות מקומיות, אלא גם בגלל שהרעה החולה הזאת נפוצה יותר ויותר ברשות המחוקקת שלנו.
|
|
|
|
ברק. לא ח"כ זוטר אלא יו"ר מפלגה [AP]
|
|
|
|
| הפעם אין מדובר בעסקן מתוסכל בודד, אלא בראשי מפלגה המחליטים ביודעין לרסק אותה. ולמה הם עושים את זה? פשוט מאוד: כי זה אפשרי | |
|
|
|
כמה מקרים כאלו כבר הפכו לחלק מההיסטוריה הפרלמנטרית שלנו. מינויו של אלכס גולדפרב לסגן שר בממשלת רבין ב-1993 הבטיח את הרוב לאישור הסכמי אוסלו. קריאתו של יצחק שמיר לאברהם שריר "אברש'ה, חזור הביתה" בתרגיל המסריח של שמעון פרס ויוסי בילין ב-1986 לוותה בהבטחה למינוי לשר תמורת תמיכתו של מי שהיה בליכוד וערק למערך. אבל מה שקורה ביממה האחרונה סביב מפלגת העבודה, מאיים לשבור את כל השיאים.
הפעם אין מדובר בחבר-כנסת זוטר או במי שנושא את עיניו לתיק ממשלתי, אלא ביושב-ראש מפלגה ומי שמחזיק בתיק השני בחשיבותו בממשלה. הפעם אין מדובר בעסקן מתוסכל בודד, אלא בראשי מפלגה המחליטים ביודעין לרסק אותה. ולמה הם עושים את זה? פשוט מאוד: כי זה אפשרי.
הרעה החולה הגדולה ביותר בשיטה הפוליטית הישראלית היא קיומן של סיעות קטנות, היכולות לסחוט את הממשלה כמעט באין מפריע. זוהי הסיבה לכך שממשלה ממוצעת מחזיקה מעמד שנתיים-שלוש, זוהי הסיבה לכך שכמעט שום שר אינו מבצע מדיניות ארוכת טווח אלא רק כזו שתוביל אותו בבטחה לבחירות הניצבות תמיד באופק. במילים אחרות: זוהי הסיבה לכך שאצלנו כל הזמן מכבים שריפות במקום למנוע אותן (וכפי שראינו בכרמל, הביטוי הזה נכון פשוטו כמשמעו).
במבט מעמיק יותר, זהו מתכון לאבדון לאומי. ממשלות ישראל אינן משקיעות בחינוך, בבריאות ובתשתית, כי פירותיהן של השקעות כאלו נראים רק אחרי שנים לא מעטות - וכאמור, כל שר וכל ח"כ חושב רק על הכותרת של היום ועל הבחירות של מחר. כך אנחנו מאבדים את היתרון האיכותי שלנו מול אויבינו, יתרון שבלעדיו עצם קיומנו מוטל בספק. הפוליטיקה הקטנונית של חברי-כנסת אנוכיים עלולה להוביל אותנו להתרסקות מוחלטת.
|
|
|
|
קודם כל להעלות את אחוז החסימה
|
|
|
|
[צילום: AP]
|
|
|
הפתרון פשוט מאוד: למנוע את קיומם של אותם רסיסי סיעות. את זה צריך וניתן לעשות בשתי דרכים. האחת: העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ל-5%. יתכבדו סיעות קטנות ויחברו יחדיו לסיעות גדולות יותר. אולי בדרך כמה מהן ייעלמו, אך זהו מחיר שראוי לשלמו למען היציבות השלטונית ומניעת סחטנות פוליטית וכספית.
השנייה: לאסור על התפלגות סיעות במהלך כהונת הכנסת. התופעה הזו כבר קיבלה ממדים של מגיפה. לכנסת ה-17 נבחרו 12 סיעות; עם סיום כהונתה היו בה 18 סיעות. בכנסת ה-16 היו 13 סיעות ביום ההשבעה ו-24 ביום הפיזור. הכנסת ה-15 מנתה 15 סיעות והגיעה ל-23. הכנסת ה-14 היא השיאנית, נכון לעכשיו: 11 סיעות נבחרו, 25 סיעות (כן, 25) הגיעו לקו הגמר שלה.
יש לקבוע בחוק, כי מי שפורש מסיעתו - חייב להחזיר לה את המנדט. הדבר מתבקש קודם כל מסיבות של היגיון והגינות. הרי הבחירות אצלנו אינן אישיות אלא מפלגתיות, כך שכל ח"כ נכנס לכנסת כחלק מרשימה ובזכות הקולות שניתנו לרשימה ככלל. אם הוא לוקח את המנדט לעצמו - זו גניבת דעת, ביזוי הדמוקרטיה וקרוב לוודאי שגם עבירה פלילית.
חוץ מזה, רק כך ניתן להפסיק את תופעת הסחטנות הנגרמת כאשר כל ח"כ מרגיש שהוא מלך וכל סיענונת תופסת את ראש-הממשלה בחלק רגיש של גופו. הדבר גם ימנע עיסוק בלתי פוסק בתככנות פוליטית, הבאה כמובן על-חשבון העיסוק בצורכי המדינה. שלא לדבר על הדוגמה השלילית האיומה שנבחרינו נותנים לציבור כולו ולנוער בפרט.
פשוט, נכון? אבל זה לא יקרה. כי כמה שחברי-הכנסת יגנו את הכלנתריזם, בסתר ליבם הם תמיד יחשבו על האפשרות שהם יהיו רחמים כלנתר הבא - לטובת המדינה כמובן ורק מסיבות אידיאולוגיות. שהרי זה כידוע כל מה שמעניין אותם.
|
|
עיתונאי, סופר וחוקר שואה. כתב משפטי באתר ביזפורטל. פרסם 20 ספרים ועשרות מאמרים על השואה.
| תאריך: |
18/01/2011
|
|
|
עודכן: |
18/01/2011
|
|
|
תפוס כינוי יחודי
יש להזהר מתהליך עמוק של כרסום מוסדי ומטישטוש אידאולוגי ומערכת משפט משתקת
