רמטכ"ל למרות הדופי

עד עת קריאת השורות, ייתכן שתיפול הכרעה ביחס לכשירותו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. בעת כתיבת השורות, התקשורת הישראלית דורשת את ראשו. תחקירן חרוץ הצליח להוכיח, כנראה, כי יש ממש ברינונים על פלישתו לקרקע לא-לו. ובעיקר: חתימתו מתנוססת, לפי התחקיר, על תצהיר לא-אמת בנושא רישוי בנייה ואחיזה במקרקעין.

למיטב ידיעתי, בהיבט המשפטי סיפורים כאלו נגמרים בקנס, מינהלי או משפטי. לעתים אפילו בהריסת מבנה לא-חוקי, וטוב שכך. בתיקי אישי ציבור נרשמת הערה ואולי אפילו נזיפה, וטוב שכך. במקרה שלפנינו, התקשורת הציבה גרדום, תחת כותרות צבעוניות-צבועות (תרתי משמע): 'אמינות', 'נאמנות', 'יושרה', 'הגינות'!

אינני מכיר את האיש ואת שיחו, ובוודאי לא את כישוריו לתפקיד. אינני מכיר את פרטי ה'פרשה' ולא את טיעוניו. אבל, אני מכיר את התקשורת הצלבנית, המתחרה בעריפת ראשים, ב'חשיפות' וב'גילויים'. אני בטוח ברמת ודאות מוחלטת, שאם תחקירן מוכשר 'יתלבש' על כל מועמד אחר לרמטכ"ל (ולכל משרה ציבורית-מינהלית) ימצא עבירות דומות או שוות-ערך. לכל אדם, ובוודאי למי שחי ופעיל בעולם-המעשה, יש 'שכנים' ו'ידידים לשעבר' ו'קולגות' ו'פָּקודים' וסתם מתנדבי-לשון-הרע. אלו יזדרזו להציף פינות אפלות המקננות בעברו של כל אדם, ובוודאי של מי שנשחק בגלגלי החיים. זו רק שאלה של אמביציה עיתונאית. כלום יש ספק למישהו בהערכה זו?

אוסיף כאן אמירה טעונה ואפילו 'זוקפת גבה'; משמאל ציטטנו מימרת חז"ל המוצאת ב'דופי' אישי כישור המועיל להתמנות 'פרנס על הציבור'! בתורת החסידות למדנו שמלכות ושררה, בעלמא דשיקרא, לא מתאימה למי שהוא עניו וחסיד וצדיק וישר כ...שאול המלך. המלכות, וכל שררה ביצועית, תיכון, בעלמא דשיקרא, רק בידי מי שיש בו חספוס ו'שוויצריות' ועזות-פנים, ותולדותיהן - התחכמות ו'עיגול פינות'.

היה לנו כבר שר צבא בשם יואב. דוד המלך התלונן: "האנשים האלה, בני צרויה, קשים ממני" [שמ"ב ג', ל"ט]. בצוואתו הוא מחריף ביקורתו: "אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלום ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו" [מל"א ב', ה']. אף על-פי כן מסכמים חז"ל: "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה" [סנהדרין מ"ט, א']. אלו החיים האמיתיים, המחוספסים, הלא צבועים.

בל תטעו! המסר בפי איננו ש'כך עושים כולם' ולכן זה כשר. חס ושלום! המסר הוא שלמרות העוון והחטא ואי-יושר ואי-הגינות ואי-אמת ואי-אמינות - אין אלו סיבות הכרחיות לפסול אדם לתפקיד ביצועי. לצורך התרגיל הלוגי אשאל את צפצפני התקשורת ואבירי האמת והיושר האישי: האם הייתם מוכנים להציב כקריטריון לכהונה ציבורית ביצועיסטית את הנאמנות בחיי המשפחה? בעיניי, שאלת נאמנות זו, בתחום היושר האישי, ההגינות, האמת, האמינות וכו' וכו' עולה על שאלת חתימה על תצהיר במסגרת התחכמות נדל"ניסטית. מי שסבור אחרת - אין לי שיח ושיג עימו; הוא חי בסולם ערכים שונה משלי, וצבוע - בעיניי.

לפני כשנה וחצי הבעתי במדור זה את עמדתי נגד הדחת שני אוגדנרים בצה"ל, תתי-אלוף צ'יקו תמיר ועימאד פארס, בשל עבירות משמעת ואי-אמירת אמת בעקבותיהן. הראשון איפשר לבנו (14) לנהוג בטרקטורון צבאי ללא רישיון, והשני איפשר לאשתו לנהוג ברכבו הצבאי מבלי שהוא נמצא ברכב כמתחייב מן הנוהל. בשני המקרים נגרמו נזקי תאונה (ללא נפגעים) ושניהם שיקרו בחקירה הראשונה. גם שם, כמו במקרה של המועמד הנוכחי לרמטכ"ל, ה'שיפוד' כוון לאי-אמירת אמת ולאו-דווקא ל'גזל' הרכוש (פרט אשר כשלעצמו מעיד על היפוך-ערכים מנקודת מבט יהודית, תורנית).

גם במקרים ההם טענתי כי למרות שמדובר היה ברכוש צה"לי, העבירות לא היו קשורות ישירות לתפקוד הצבאי, והמבט היהודי לדורותיו מגלה סלחנות בדיעבד, בוודאי כלפי מי ש"רבים צריכים לו". על אחת כמה וכמה בנידוננו, שבו העבירה היא אזרחית נטו ללא כל השקה למישור הצבאי. יש למצות את הדין בנכבדנו הקצין ככל אזרח, אך לא להטיל חותם פסלות, אלא אם כן החוק מגדיר זאת כ'קלון'. ואצטט את עצמי מרשימתי דאז: "מי שלומד מדבריי לגיטימציה, סלחנות או סניגוריה כלפי חטאיהם של 'אישים', טועה בגדול. הם צריכים להיענש, ואפילו בחומרה יחסית, אך אל לנו לגרום להיפרדותם מתרומה ציבורית. אדרבה, יגבירו ויעצימו לשאת בה כ'תיקון'".