כמה מילים על זאב סגל ז"ל

שלושים יום, ועוד עשרה ימים חלפו מאז נפטר הפרשן המשפטי של הארץ, פרופסור זאב סגל. בתוך השלושים, מספידיו ומוקירי זכרו השמיעו, כנהוג, דברי הלל על האיש. למרות שגם אנשים "רעים" זוכים להספדי סנגוריה, כל הדברים שנאמרו על האיש היקר הזה, מוצדקים! מגיע לו ובעיקר לנו שנזכור אותו כמופת.

מותו של פרופסור זאב סגל הפתיע אותי. כשראיתי את פניו בטלוויזיה, האזנתי ברוב קשב. בדרך כלל אהבתי לשמוע אותו. הפרשנות האישית שלי לאי-הסכמה עם מה ששמעתי ממנו הייתה ברוב המקרים, הפער הבלתי ניתן לגישור בהבנה המשפטית בינינו.

מותו הפתאומי שלח אותי לארכיון. חיפשתי הערה או תובנה מפיו, שאוכל להעמיס עליה כמה שורות. מצאתי אחת, שגרמה לי להמתין קצת. היא נגעה בפצע פתוח שממאן להגליד: ההינתקות, והאמון במערכת המשפט. מבחינה משפטית, פרשת האי היווני, בגלל הקשר שלה להינתקות, היא פצע פתוח, במובן הזה שהעוקר נחשד בקבלת שוחד. כך לפחות סברה פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל.

עד לרגע זה, הציבור לא קיבל תשובה מוסמכת, מי צודק: עדנה ארבל או מני מזוז. הנושא הונח על שולחנו של בית המשפט העליון, והפסיקה הייתה ניסיון נפל לרבע מעגל. פרופסור זאב סגל הגדיר זאת ציניות במילים, "אקרובטיקה משפטית מדהימה". בשורה התחתונה (ציטוט): "שתי ההחלטות לא יכולות לדור בכפיפה אחת". שר המשפטים דאז טומי לפיד (ז"ל) טיאטא את המחלוקת אל מתחת לשטיח, והוכיח ששתי ההחלטות - זו של מזוז וזו של ארבל - אכן יכולות לדור בכפיפה אחת, בתנאי שהן דרות מתחת לשטיח.

תזכורת!:

עדנה ארבל שהייתה פרקליטת המדינה כתבה טיוטת כתב אישום נגד שרון בפרשת האי היווני. הייתה חסרה חתימה של היועץ המשפטי לממשלה. מני מזוז, מסיבות שלא הובאו לידיעת הציבור, קבע שהגברת ארבל "סימנה מטרה". בשפת הרחוב, "תפרה תיק" לראש הממשלה. אחת משתיים: אם הוא צודק, אז בעליון מכהנת שופטת "תופרת תיקים"; אם הוא טועה, לא ניתן לעבור לסדר היום עם אשמה כבדה כזאת.

היו שסברו שמני מזוז צריך ללכת הביתה, גם בגלל הכרעתו התמוהה בפרשת האי היווני, וגם בגין הדופי שהטיל בשופטת. עדנה ארבל שמעה שהיא "תופרת תיקים", ולא הגיבה. לא בגלל שאין לה מה לומר, אלא משום הכלל האוסר על שופטים להגיב.

הפצע הפתוח מצווה אותי לא להניח לאבסורד המשפטי, עד שהקלון יוטבע באחד מהשניים: מזוז או ארבל. הקלון חשוב כדי לסלק את האבסורד.