התהום הפעורה בינינו לבינם

התרבות הזאת שמקיפה אותנו מצויה מעברה של תהום. תהום של פערי מוסר, פערים של ערכי אנוש. נציגיה של התרבות הזאת מגיחים תדיר מהאפלה ומנחיתים לשפל חדש את כל מה שאנו רוצים להאמין שמגדיר אנושיות. לחדור לבית פרטי באשר הוא, לשסף גרונות של הורים וילדים שישנים במיטותיהם - זהו מעשה ידיהם של יצורים שלנצח לא יהיה לנו איתם דבר משותף. "הודנות" ו"תהאדיות" - יהיו על-פי צורכי השעה. לא מעבר לזה.

אם למישהו עוד לא ברור עם מי יש לנו עסק, אחרי שהגיבור הלבנוני סמיר קונטאר רוצץ באבן את ראשה של עינת הרן בת הארבע בחוף הים של נהריה; ואחרי שרויטל אוחיון עם שני ילדיה, נועם ומתן, נטבחו במיטתם שבקיבוץ מצר מידיו של סירחן הגיבור - בא הרצח של משפחת פוגל מאיתמר כדי להבהיר למסרבי ההפנמה שזה החומר האנושי שעימו אנחנו מתמודדים.

אנו נתונים במלחמה מתמשכת מיום שקמה המדינה. במלחמה גם אנו קיפדנו חיים של ילדים ואזרחים חפים מפשע, אך המוות הזה היה בלתי מכוון ובלתי רצוי. כמה שדאבנו והיכינו על חטא לאחר כל מקרה ואירוע, ככה שמחה וצהלה יש אצלם כשגיבוריהם מניפים את סכיני הטבח נוטפות מדם הילדים. ולא שמעתי על פרופסור אסא כשר שלהם שיכתיב להם קוד אתי. קוד כזה זר לתרבותם.

להם יש את "אללה הוא אכבר" שמושמע בלהט פנאטי במהלך כל רצח. כך קרא מוחמד עטא בזמן שפוצץ את הבואינג אל תוך מגדל התאומים הגדוש באזרחים, וזאת קריאתן של כל המפלצות-מתפוצצות באוטובוס או במסעדה או במעבר-חציה ובתוך קבוצת בנות שהלכו לחגוג את חג הפורים בתל אביב. זאת הקריאה של מבצעי הלינץ' לדורותיהם, גם כשהם יורים אחד בברכיו של השני ושוחטים איש את אחיו בתאבת דם.

לנו, מול הקברים הפתוחים של קרבנות התאבה החייתית הזאת, קריאה אחרת: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל".

שתי הקריאות האלה - "אללה הוא אכבר", "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל" - הן שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. הן שתי פלנטות שניצבות אחת מול השנייה משני עברי תהום. תהום תרבותית ומוסרית, תהום שלא ניתנת לגישור.