תנאי מוקדם למחנה השלום: ריסוק "קדימה"

הניסיונות לגבש "מחנה שלום" פרלמנטארי צוברים תאוצה. אנשי השלום בכנסת מצביעים נגד מפלגות הימין, המכשול לשלום המיוחל, וחותרים להצלחת חזית שלום פרלמנטארית - בשבירת כוחן של מפלגות הימין, ובראשן הליכוד, "ישראל ביתנו" ו"האיחוד הלאומי". אך מבט פוליטי נוקב מבהיר שההצלחה בהקמת "מחנה שלום" אינה תלויה בימין, אלא דווקא ב"אופוזיציה" לממשלת נתניהו-ליברמן, קרי - ב"קדימה". הליכוד, "ישראל ביתנו" ולווייניהם - הם גלויים וברורים, ושום איש מרכז-שמאל לא יטעה ויתמוך בהם. הבעיה מתחילה בזיקית הלאומנית שלפני הבחירות מחליפה צבעה לשלום.

אמנם מפעם לפעם מצפצפת הגברת לבני צפצוף ל"שלום", או מגרגרת משפט על "מדינה פלסטינית בעתיד", אך ח"כי מפלגתה הם לא רק מתומכי הקיפאון המדיני, תומכי הימין הרוויזיוניסטי ותומכי ההתנחלויות, אלא הם ממובילי הקו הפשיסטי בתחיקה הפרלמנטארית בישראל. את הח"כים הללו ראינו בפעולה, בשנתיים האחרונות, בפרשת ה"מרמרה", בשלילת זכויותיה של ח"כ זועבי, ב"חוק הנכבה", בחוק "ועדות הקבלה", ובעוד חוקים ואירועים ניאו-פשיסטים. בזכות עשרות הרוויזיוניסטים מ"קדימה" יש לממשלת הימין הכוח להמשיך במדיניותה הלאומנית, וב"תקיעת" תהליך השלום. ח"כ "קדימה" הנמרץ יואל חסון, למשל, איננו נופל בניציותו מהקיצוניים בליכוד וב"ישראל ביתנו". האיש היה יו"ר הסתדרות בית"ר העולמית, ולצדו פועלים ב"קדימה" עשרות ח"כים ושרים לשעבר, שצמחו בליכוד וייצגו אותו...

לקראת הבחירות הקרובות צריכים להבין ב"מחנה השלום" שתי נקודות ביחס ל"קדימה":

א) "קדימה" מנעה ממפלגות שלום אמיתיות לזכות בייצוג הגון, משום שאנשי מרכז - ואף שמאל - הצביעו לה, בחושבם שזו מפלגת מרכז. בכך מנעו קיום של אופוזיציה אמיתית לממשלת הימין.

ב) כדי למנוע "פטה מורגנה" נוספת בעתיד, יש לרסק את תדמיתה של "קדימה" כמפלגת מרכז או מפלגת שלום. זאת אפשר לעשות רק בתעמולה ישירה נגדה. מאידך גיסא יש להציב בראש מחנה השלום מנהיג שיהווה אלטרנטיבה ללבני וניציה.

עניין המנהיג של מחנה השלום הוא אולי הקריטי, משום שגם אם הכל יובן, ספק אם מצביעי מרכז-שמאל - שהצביעו "קדימה" ומאמינים שלבני היא יונת שלום - יזוזו מהצבעתם, אם לא יראו בראש מחנה השלום מנהיג שלום אלטרנטיבי אמיתי, שיוכל להביס את נתניהו וליברמן יחד. במצב הפוליטי כיום קשה להצביע מאין תבוא הישועה לניפוץ אשליית "קדימה" ולאלטרנטיבה לימין. "עצמאות" של ברק היא לא רק אשליה ושקר, אלא גם בדיחה גרועה שאיש אינו צוחק ממנה. מרצ בדרך לפירוק - מי למפלגת העבודה ומי לחד"ש. ואילו מפלגת העבודה משדרת יציבות של כרעיים. יש המאמינים בכל זאת שבמפלגת העבודה טמונה תקווה כלשהי לשיקום. כאן באה שאלת המנהיג שייבחר לעמוד בראשה. אם יהיו אלה עמיר פרץ או הטרמפיסטית שלי יחימוביץ' - אפשר לסגור את ה"באסטה". פרץ הפך לבדיחה ול"לוזר", ולאחר מלחמת לבנון השנייה איש לא יעז לסווגו כ"מנהיג לשלום". גם להרצוג אין פרצוף של שלום והליכה לקראת מזרח תיכון חדש באמת.

הסיכוי היחיד בין מועמדי העבודה יכול להיות בדמותו של עמרם מצנע. הוא יצטרך להוכיח כי מאבקו במתנחלים איננו רק מורשת עבר. מצנע הוא היחיד מבין מועמדי "העבודה" שאמינותו כאיש שלום יכולה לגרום למצביעים התמימים של "קדימה" - לנטוש את הספינה הניצית, ולוותר על פניה הצבועים בשלום של ציפי לבני.