אילו היה
משה קצב יושב במאסר במהלך ערעורו - היו סיכוייו לצאת זכאי עומדים על אחוז אחד בודד.
ועתה, משנקבע שקצב ימשיך להתהלך חופשי במהלך הערעור - הוכפלו סיכויי הזיכוי שלו, והם עומדים עכשיו על שני אחוזים שלמים.
זהו, אם כן, מרווח התקווה והאופטימיות של נשיא המדינה לשעבר.
שכן, גם קצב יודע שקיימים תשעים ושמונה אחוזים, שהשמחה הרגעית הזו שהוא זכה לה מידי השופט דנציגר תתחלף בבוא היום במדים כתומים ובשקשוק בריחים. וכל זאת, לאו-דווקא מסיבות משפטיות טהורות.
כי במצב העניינים הנוכחי - גם אם יחלחל הספק אל בין השורות של פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי - לא יהיה זה מעשי להניח שבית המשפט העליון מסוגל לבטל את ההרשעה.
כי לבית המשפט העליון פשוט אין מספיק כוח ציבורי לבצע מהפך שכזה.
ראשית, כי הציבור הרחב לא יבין את המהפך.
שנית, כי התקשורת והמשה נגבים למיניהם יהפכו אז את חיי השופטים לגיהינום.
שלישית, כי משה קצב יוכל לנופף אז בטענה שפרשת דרייפוס הייתה בסך-הכל קדימון חיוור לפרשה שלו.
וכך, נזכה מבית המשפט העליון לפסק דין מלומד ומנומק שידחה את הערעור, ויאפשר לנו להתפנות סוף-סוף לפרשה הבאה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
